אני מתביישת. מתביישת שאני חלק מהדור הזה שלנו, הנוער של היום~
יום השואה היה נראה כ"כ שונה ורחוק משמו...
אני אתייחס בפוסט ליום הספציפי הזה, על אף שאני מדברת בכלליות על מה שקורה סביבי.
אפשר היה לחשוב שזהו עוד יום רגיל וסתמי בשנה.
צחוקים, בדיחות גזעניות מכל סוג, תינוקות והתלוצצות מוגזמת...
פאק, אנשים X:
תתבגרו!
מה בסך הכל נדרש מכם?
לכבד יום אחד בשנה,
רק אחד מתוך 365,
בו תזכרו בזוועה שעשו לעם שלכם,
לא לאחד או שתיים מכם, לשישה מליון!
כל כך קשה לשכוח שאתם נוער תינוקי, ולהתבגר לפחות ליום אחד?
ראיתי ילדי בית ספר יסודי שנהגו בכבוד יותר מכם!
ולא, אני לא מדברת על כולם,
כי דווקא בישראבלוג ראיתי רבים שכתבו דברים שלא להאמין,
זוכרים, מביעים ורוכשים כבוד.
ואני בטוחה שיש עוד רבים כמותם...
אבל אתם, אותם הילדים שלומדים איתי?
תתבישו.
הבית ספר התאמץ והביא לכם לטקס אדם ניצול שואה,
אדם שעבר זוועות שאתם לא מתארים לעצמכם.
שלא נדבר על כך שהוא מבוגר מאוד~
מה ביקשו מכם?!
לשבת ולהאזין לו?
עד שסוף סוף מישהו מסכים לספר את סיפור חייו אתם מתלוננים?
אז מה אם כאב לכם התחת מלשבת על הכיסאות האלו...
אז מה אם זה היה בלתי נסבל?
תגידו תודה שזה מה שמונע מכם להיות מאושרים.
אם הייתם מקשיבים לו, זה היה הדבר האחרון שהיה מעניין אתכם.
"איזה חופר" , "איזו חפירה" , "את כל סיפור החיים שלו סיפר לנו" , "הקטע של הסוף היה מיותר".
אתם מגעילים אותי, מגעילים.
ואם מפריע לכם שאני לוקחת את היום הזה קשה, פשוט תתעלמו.
זה שלי אכפת לזכור לפחות ביום המסכן הזה זו בעיה שלי.
טוב?
"מה לקחת קשה? ._."
כדאי שתשימו לב מה נהיה מכם... מכל המובנים.
לפעמים אני מרגישה כמו סבתא בת 60 בגללכם.
צבועים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Squidweed.