אותם הריבים, אותן הצעקות, אותן התחצפויות, אותן המילים המזלזלות ...
הרעש, הבלאגן...
דייייייי! כמה אפשר?!
אני מנסה לחיות בשקט, אבל פשוט אי אפשר...
זה הורג.
מספיק לי, נמאס לי...
לא כיף לי כאן, מעצבן לי כאן.. אני מרגישה מחוץ לתחום.
לא יהיה יום שיעבור כאן בטוב?
יום אחד בלי שהיא תצעק? (לטובתה, למען מצבה הבריאותי - ולמען כל מדינת ישראל)
יום אחד בלי שהוא יהיה חייב לתת מכות לכל מה שזז?
יום אחד בלי שהפסיכית תקלל, תתחצף ותהרוג אותי יותר מבפנים?
יום אחד! לפחות אחד בלי שאני ארגיש את השנאה העזה הזו לכולם?!
ואותו הסרט רץ לי בראש שוב ושוב :
תיק ובו מה שנשאר ממני - ואני הולכת... בלב שלם ~ הולכת רחוק ולא חוזרת.
דואגת לעצמי, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה אם לא אני.
כואב לי בלב.. וחבל שלאחרים זה נשמע כ"כ אבסורדי וטיפשי.
אין לי כח להיות פה, לא נעים לי...
איזו מן משפחה נהייתה לי, מה קורה פה?
אמא, אחים, סבא וסבתא.. והשאר?... הם בכלל פתחו דף חדש משלהם.
זו בכלל משפחה?
ואחר כך הם תוהים למה אני כזו...
"פסימית, שונאת הכל, עצלנית, מגעילה, לא עוזרת..."
לעזאזל עם הכל.
שום דבר לא הולך לי כמו שצריך וכבר אין לי כח.
אני שונאת אותם.
אבל לעולם לא אאחל שיקרה להם משהו...
אני כ"כ זקוקה לזה עכשיו... לתת ולקבל.
שנה מסריחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Squidweed.