Where words fail, music speaks

שמיים אפורים, רוח קרירה, עלי שלכת... ריח גשם הקרב ובא,

כמה שאני אוהבת את התקופה הזו~

הסתיו.

אין דבר שאני צריכה עכשיו יותר מאת הסתיו,

שישבור את החום המעיק, את האוויר הדחוס והצפוף...

שינקה מעליי את התקופה הזו,

הו כמה שאני צריכה את זה.

להביט בחלון ולנשום אוויר צח, אוויר קר,

לראות רחובות המתרוקנים מאנשים לאט לאט,

לחוש בטיפות הגשם הראשונות -  

לקוות שישטפו את הזכרונות האלה ממני...

העיניים האלה, המבט הזה,

הדקה שלרגע נראתה כנצחית,

השקריות הזו...

שיעלמו עם הרוח~ שיעופו רחוק, שלא יחזרו.

המחשבה הסתמית הזו,

שיש שם פינה בשבילי...

שתקבר עמוק מתחת לעלי השלכת -

ושרגלי כל אדם הדורך מעליהם ירמסו אותה... שתכחד.

והמילים האלה...

שנאמרו סתם,

שהיו חסרות כל משמעות,

אותן המילים שנאמרו כדי לפגוע מלכתחילה..

את המילים האלה אני רוצה לשמור.

לשמור עד שיבוא הזמן המתאים,

ואני אשליח אותן אל שלוליות הגשם, שיטבעו להן שם..

ויישטפו עם הדמעות.

נחמד לחשוב בצורה הזו,

מאשר להכנע לחלום.

לסתיו יש כמה צדדים, אני מעדיפה את הצד שיעזור.

כי מילה טובה מרגיעה סערה,

חיבוק חם מכניע קור,

כתף סופגת גשם של דמעות,

לב שנשבע עלייך לשמור.

סתיו בחוץ.

וברקע יד אוחזת יד~

בשביל כל אלה צריך שניים.

לי יש רק אחד.

אני מרגישה מפגרת...

מהרבה בחינות, אבל גם בגלל שאני כותבת את השטויות האלה.

בכל אופן,

אם יש משהו שאני לא סובלת בסתיו ובחורף - זה להיות חולה.

להיות בבית אני אוהבת,

אבל לא לסבול בשביל זה...

יאללה חורף, אתה הבא בתור. (H)