מבול שאינו נגמר
אה..אה...לא הבנתם למה כתבתי מבול שאינו נגמר...
אוקי כתבתי את זה בגלל שאני מצאתי בבלוגי החברות שלי מיקי וירדן סיפורים מדהימים ...
מומלץ בחום לקרוא..למרות שקר...ררר..
חולה..DX אופ זה כ"כ מעצבן..
אמא שלי בהרייון!!!!!!
היום הולכים לבדיקה לראות אם זה בן או בת ....~הלוואי בת~ואני בנתיים מסתובבת אם האחים שלי בקניון ...יאייייי!!!!XD
אוקי ביקשו מכל הכיתה של מיקי לכתוב בשיעור ספרות סיפור עכשיוי של עמי ותמי...אז קבלו את הסיפור עמי ותמי האמיתי...
עמי ומאמי
עמי ומאמי היו ילדים מסכנים שאימם מה זה התעללה בהם, לא קנתה להם אייפוד או פלאפון אפילו לא טלוויזיה. ואז יום אחד היא אשכרה חשבה שאם היא לייק תוביל אותם ליער וזה אז יאבדו, אבל הם היו גאונים שחבל"ז... אז הם זרקו מחברות וספרי לימוד כדאי למצוא ת'דרך חזרה.
לפתע הם גילו שבני גורן גונב להם את המחברות, זאת הייתה תקוותם האחרונה למצוא את הדרך חזרה. מרוב דיכאון הם נהיו אימואים.
כך הם הלכו להם ביער, בזמן שהפוני אימו נשלהם מסתבך בענפים ובעצים, וכל הזמן רק חשבו איך לעשות סיידליפ.
פתאום הם ראו ביית כל כך פצצות לגבות. הייתה שם איזה פריקית אחת שאמרה "פחח... אתם אימואים?! איזה וואנבי...בואו כנסו לבית הקשוח והאפל שלי, יש לי מבצע בניטים". הם השתכנעו ונכנסו לבית, ואז הפריקית הנחמדה הפכה לפאקצה מזעזעת! כל הבית נצבע וורוד נוצץ ומושי מושלם...
"אוייי פאקציזם~!!#$%^&*)" צעקו עמי ומאמי ביחד.
"מוחעחע אני אכניס אותכם לתנור שלי!"
"לא ניכנע לך" צעקה מאמי.
"מה את חשה?!" צעקה המכשפה, ובזמן הזה לחש עמי למאמי באוזן "כפרע, תצמדי אליי, יש לי רעיון נשמה"
"פאקצה חכי! יש מכירת חיסול של לקים בתנור שלך!"
"כאילו עכשיו אתה נזכר לומר לי?! שיואו כאילו עכשיו בטח נגמר להם הלק הוורוד" אמרה הפאקצה וקפצה לתנור.
עמי ומאמי התנחלו בבית המכשפה עד עצם היום הזה כאילו... אה, וגם הזמינו איזה מישו שיעשה להם סיידליפ!
The end
נכון יפה?! חחח מצחייק בטירוףף..נקראתייי....
עכשיו סיפור שמיקי כתבה לתחרות סיפורים בבצפר:
המלחמה:
בחיים לא הכול שחור או לבן, לכן מצאנו שפה משותפת, אני והיא.
כולם מסביבנו התנגדו לקשר שהחל בינינו. אני שחור והיא לבנה. ועל אף שהייתה זו רק שיחה תמימה, עתידנו היה תלוי באותה מלחמה.
"נראה לך שמישהו אי פעם יגיע כל כך רחוק?"
היא הסתכלה עליי וצחקה "ברור שלא!"
"ומה אם מישהו כן יצליח להתקדם כל כך?" המשכתי להקשות.
"אתה מדבר על מישהו מסוים?" היא שאלה אותי באותו רגע ,יכולתי להרגיש שהיא מחייכת.
"אולי...תנחשי. שלוש ניחושים" אמרתי בחיוך מרוצה.
"אני?"
באכזבה קלה שניחשה כל כך מהר, פלטתי במרירות "כן..."
"נו באמת! אני בחיים לא אגיע לשם" אמרה בחוסר ביטחון.
"ברור שכן" עודדתי אותה.
הסתכלתי עלייה במבט הכי רציני שלי, על עורה החיוור ועל עיניה היפות והיוקדות, וידעתי שהיא כן תגיע לשם, למקום המיוחל. ואני אשאר מאחור.
"תגידי, את רואה מפה את המלך?" ניסיתי להעביר נושא.
היא מתחה את צווארה, והביטה ימינה.
"כן"
"איזה?"
"את שלנו"
אני עוד לא ראיתי את המלך שלהם. רק מזווית הראייה שלה היה אפשרי לראות "נו... ואיך הוא?"
"מרשים, גבוה, מדהים... אפשר להבחין זאת בבירור, הוו... הלוואי שהייתי יכולה מתישהו לפחות לדבר איתו."
"כבר יצא לך להשתתף פעם אחת במלחמה נכון?"
"נכון.." היא אמרה בנוסטלגיה, עיניה הצטעפו וכמעט הבחנתי בדמעה מנסה לחמוק מזווית עינה כאשר לפתע המשטח עליו היינו החל לרעוד.
"אל תדאג" היא צעקה אלי, "בעוד כמה רגעים יסתדרו כולם במקומם".
הרצפה נטתה באלכסון מעיפה את כולנו אחד על השני בערבוביה, זעקות עזרה ובהלה נשמעו מכיוון החיילים החדשים. הישנים היו מורגלים במהלך העניינים, והתאוששו מהר.
היא ניסתה להתקרב אליי פעם אחרונה ולחשה על אוזני "זה מתחיל, המלחמה החדשה" את סוף המשפט היא אמרה כל כך בשקט שלא הייתי בטוח ששמעתי טוב.
הרחיקו אותה ממני במהירות ופילגו אותנו לשתי קבוצות.
הייתי אמור להיות שמח, כעת אוכל להשתתף במלחמה אמיתית, אבל הרעיון לא להיות איתה, נתן לי הרגשת מחנק.
סידרו אותנו בשתי שורות, חיילים פשוטים מלפנים, מגנים על אנשי הצבא החשובים. ועליו – המלך.
סוף סוף ראיתי את המלך מקרוב.
הוא עמד הרחק מאחורי אך לא ניתנה לי אפשרות להביט בו.
ואז ראיתי אותה, אי שם בצד ההוא. בצד האויב.
ליבי התכווץ.
עוד לא הספקתי לומר לה את החשוב מכל.
את אהבתי אליה.
היא ראתה אותי וחייכה אליי, שפתיה נעות, קולה נבלע בתוך הרעש הרב, ומתוך מה שאמרה הבנתי רק את המילה "..מלחמה..."
וזה התחיל.
תחילה השתלטה עליי הבהלה מפניי המלחמה, אך ברגע שכוחותינו פרצו להתקפה, הפחד נעלם.
כל הזמן הסתכלתי עלייה.
אך פחדתי ליצור קשר פן ישימו לב שאני מדבר עם האויב.
הצבא שלה החל להתקדם ולצבור תאוצה לכיוון מלכנו. היא הייתה הכי מקדימה. בולטת בנחישות שלה. היא עברה אותי במהירות בלי לומר מילה. לעבר אותה מטרה. המלך הותקף מכל הכיוונים. ואני עמדתי בצד ללא דרך לעזור.
היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה.
חבריי לפלוגה כבר היו ממזמן בצד שלה, ורק אני נשארתי מאחור, לשמור עליו. אני נעמדתי בנאמנות ליד מלכי הרם, שכה עניין אותי בהתחלה, וכעת הוא היה זקוק לי, לעזרתי.
אויבים במספר הולך וגדל הקיפו אותנו.
היא באה.
רק אני הפרדתי בין הניצחון להפסד.
ליבי נשבר בפנים.
כעת ידעתי שהכול אבוד.
שאין תקווה.
"תזכרי את הידידות שלנו" אמרתי בקול שקט ועצוב, הרמתי את מבטי אליה.
היא הסתכלה עליי והבחנתי בניצוץ צער בעיניה, אבל היא לא תשקול אפילו לחוס על חיי.
אם תחוס על חיי, לא תוכל למלא את התפקיד בו היא כה חושקת, המלכה.
היא התקרבה.
דמעה אחת עשתה את דרכה על לחייה וצנחה מטה.
התכווצתי במקומי והתכוננתי למכה, שלא איחרה לבוא.
באותו רגע ראיתי את חיי חולפים לנגד עיני.
היא הייתה צעד אחד למקום אליו כולנו שואפים.
שם.
העולם עצר מלכת.
כל המבטים הופנו אליה.
ואז, היא עשתה את הצעד.
היא הרגה אותי.
היא גדלה, ומתוך החיילת הפשוטה צמחה מלכה.
התפתחה מרגע לרגע.
עד שהופיעה דמות גדולה ומרשימה שהתנשאה מעלינו בשביעות רצון.
המלכה החדשה.
ידעתי שהיא תצליח להגיע לשם, וכמו שאמרתי לה... היא הגיעה לשם ואני נשארתי מאחור, בצד השני של המתרס.
המלך הוקף.
והמשחק נגמר.
נכון יפה?!
עכשיו סיפור שירדן דודתי המוכשרת כתבה...הוא דיי ארוך אבל זה שווה את הזמן..
אני פוקח את העיניים והשמש שרק עתה עלתה מסנוורת את עיניי ...רק עוד פיהוק אחד, רק עוד התמתחות אחת. היא מתקרבת בצעדים איטיים ולוחשת לי שארוחת הבוקר מוכנה ואני , אני ממש כמו ילד קטן שאמא מביאה לו את כוס השוקו למיטה ומבקשת שיקום לבית הספר, אני מבקש רק עוד שנייה אחת לפהק, רק עוד שנייה להתמתח ולהתכרבל בשמיכת הפוך המעוטרת.
אני קם בלית ברירה ומתיישב ליד השולחן הקטן ששנינו בחרנו כשעברנו לכאן , שוב היא הכינה את החביתיות המפורסמות שלה, ממש כמו אתמול. אין לי זמן לדיבורים היום ההרצאה שלי, הכל כבר מוכן.
במהירות אני לובש את החליפה המהודרת ביותר שנמצאת בארוני, מתבונן במראה ולמולי משתקפת דמות רצינית ביותר, חובש את המגבעת השחורה ויוצא לעבודה כאשר היא אוחזת בידי חזק ומתלווה אלי.
בדרך לעבודה היא מספרת לי על ניק התלמיד החדש,"הוא די גרוע, אך אם אומר לו אצטרך לאודות בכך שגם אני מורה גרועה." אני מחייך, למרות שלא ממש הקשבתי והיא מוסיפה:" למרות זאת הוא התלמיד החביב עלי." זהו הגענו לדרך בה אנו מתפצלים, היא ממשיכה ישר לבית הנגינה ואני פונה שמאלה למשרד. פתאום אני שומע אותה צועקת ומיד אחרי זה נשמעת קללה עסיסית, אני מסתובב ורואה את הסוודר החדש שלך מכוסה בקולה, שכנראה הדוור על האופניים שפך עלייך. אני ממהר נורא ולכן מבקש ממנה לחזור הביתה במונית ולהחליף בגדים. היא מהנהנת בראשה ומזכירה לי שהיום בשבע הקונצרט שלה. איך יכולתי לשכוח?!? אני מגמגם ולבסוף אומר:"כמובן,ניפגש בערב".
אני מזיע מהתרגשות , מתאר לעצמי שעוד מעט אכנס לחדר ההרצאות ואתחיל לנאום מול עשרים האנשים עם החליפות הכחולות, המגבעות והפרצוף השומם.
הפלאפון שוב מצלצל...זאת היא, אין לי זמן לענות, כולי נרגש ומתוח:" אדבר איתה מאוחר יותר" ,אומר לעצמי וממשיך לאורך המסדרון שניראה כעת ארוך מתמיד. אני ניכנס לחדר ובקול סמכותי מתחיל לדבר:"התכנסנו כאן היום, בכדי לסכם את..." הדלת נטרקת, אני מסתובב, שוב היא."שחכת את תיק המסמכים" היא מביטה בידי ורואה תיק דומה לזה שבידה , היא משפילה מבטה ויוצאת החוצה במהרה.
עם זר פרחים זול שקניתי מאיזו ילדה חמודה שפגשתי , אני ניגש לאולם הקונצרט ומגיש לה את הזר, היא רועדת מהתרגשות ולרגע הרגשתי את החדר רועד מפעימות ליבה המועצות.
הקונצרט ניגמר. היא ניגשת אלי ועיניה כבויות, כל ההתרגשות העצומה שהייתה לפני כן התפוגגה ולא שבה. "אני עייף" רטנתי, "איש אחד אמר פעם שתמיד צד אחד אוהב יותר מהשני, קיוויתי שזאת לא תהיה אני, אבל זה כך, אני עוזבת" , היא צועדת לכיוון הכביש הראשי ולא מסובבת את הראש אף לא לשנייה אחת. אני מתחיל לפסוע לכוונה בצעדים איטיים ואט אט מגביר את הקצב.. פתאום נישמע רעש וצרחות מזוויעות .
אני ,מוצא את עצמי יושב בבית החולים, דר' אחד ניגש אלי ומבשר לי:" אנחנו מצטערים אדוני, עשינו כל מה שיכולנו כדי להצילה , היא בחרה במוות." שתיקה רגעית ואחריה עוד שתיקה, והנה עוד אחת ואז דמעה אחת בעלת משמעות רבה זלגה ובתוכה כל הכאב והצער, תחושה של בדידות הציפה אותי, הרגשתי שלא הספקתי כלום, כלום.
אני פוקח את העיניים והשמש שרק עתה עלתה מסנוורת את עיניי ...רק עוד פיהוק אחד, רק עוד התמתחות אחת. היא מתקרבת בצעדים איטיים ולוחשת לי שארוחת הבוקר מוכנה ואני , אני ממש כמו ילד קטן שאמא מביאה לו את כוס השוקו למיטה ומבקשת שיקום לבית הספר, אני מבקש רק עוד שנייה אחת לפהק, רק עוד שנייה להתמתח ולהתכרבל בשמיכת הפוך המעוטרת.
פתאום אני מבין שקמתי לבוקר חדש,והיא , היא כאן לצידי , כלום לא השתנה,אני מבוהל, כולי חרדה " האם האתמול יחזור על עצמו ואיך יגמר היום? ", אני קם מהמיטה ומוצא אותה שוב, במטבח,מכינה חביתיות טעימות, היום כבר לא אכפת לי לאכול אותו הדבר, אני מרגיש שובע פנימי, תחושה שמכילה בתוכה עולם ומלואו. אני מוצא את עצמי לובש את אותה החליפה המהודרת של אתמול וניתקף חרדה, היא מביטה בי במבט מודאג ומניחה את ידה על הלחי שלי "אתה מרגיש טוב?" היא שואלת. אני ממהר להחליף חליפה ומחבק אותה חזק שלא תלך, אני מזכיר לה כמה אני אוהב אותה ומבקש שנצא היום יותר מוקדם מהרגיל, סתם , כי יום יפה בחוץ. אנחנו מתחילים לצעוד. אני נזכר שאתמול הלכנו באותה הדרך, אני מבקש שנעשה את העיקוף היום, סתם, כי אני אוהב חידושים. היא שוב נוגעת בי ובודקת שאין לי חום, ואני מחייך לה , חיוך מלא משמעות, חיוך מוצף באהבה. היא נותנת לי נשיקה על המצח ומחליטה שהיום בא לה לבוא איתי עד למשרד. אני מאושר.
אני מסתובב לרגע ומנופף לשלום לבעל המרכול שברחוב ממול. פתאום צעקה, אני מסתובב והיא המומה "הוא שפך עלי קולה, זה סוודר חדש", אני לחוץ , פלשבקים נדלקים אצלי בראש תחושה של משהו רע שעומד לקרות זורמת בי...זה לא היה חלום. אני מחליט לקנות לך סוודר חדש בחנות שליד המשרד ,היא במבט מסופק מנופפת לי לשלום ונעלמת במורד השביל. היום הכל ניראה יפה יותר, אפילו בפרצוף של המזכירה, שניראה קודר עד כה, צץ חיוך קטן וסמוי. הטלפון במשרד מצלצל והמזכירה מעבירה לי את השיחה, קול מוכר נישמע לפתע, זו היא :"אל תשכח את הקונצרט שלי היום, ניפגש בשבע",בלב אני חושב "אולי אתמול שחכתי אבל היום אני זוכר" ומניח את השפופרת.
השעה בדיוק שבע בערב אני ניגש אליה עם זר ענקי שהזמנתי במיוחד בשבילה וקופסא קטנטנה עם צמיד גדוש בלבבות בכדי להביע את אהבתי. היא מאושרת עד השמיים. הקונצרט מתחיל.אני מרגיש את ההתרגשות באוויר, פתאום אני שם לב כמה יפה היא מנגנת, כמה יפה.
אחרי הקונצרט היא ניגשת אלי , אני לא נותן לה לדבר. אותה תחושת חרדה מציפה אותי שוב ושוב .אני מושך בידה ורץ לכיוון השדות המרוחקים. הגענו , אנחנו מתיישבים על הדשא מתנשפים ומזיעים, נשכבים אחורה ,עוצמים עיניים ושותקים.ושוב שותקים.
כבר מאוחר אני מזמין מונית שתאסוף אותנו. אנחנו עולים על המונית עייפים במיוחד ואני שואל אותה :" אם היו אומרים לך שזהו היום האחרון שלך על פני כדור הארץ מה הדבר האחרון שהיית רוצה לעשות?"
היא מחייכת במתיקות ומשיבה" זה פשוט, הייתי בוחרת לבלות איתך, ממש כמו היום" היא נשענת עלי ועוצמת עיניים...
פתאום חריקה עצומה. צרחות. אחרי זה הכל שחור . ואז שקט.
"אנחנו מצטערים גברתי עשינו כל שיכולנו, האדון בחר במוות".
סיפור מרגששש בטירוףף לייק...
תגיבוו...:) זה רק שנייה...XD
נוי
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
