חשבתי שאני אקבל תפיחה על השכם ו"כל הכבוד". חשבתי שיהיו גאים בי על היוזמה. חשבתי שיתמכו בי עד השקל האחרון.
ביקשתי מאמא בגד ים. 300 שקל. לטענתה יותר מדי, כמובן. הפרסית המובהקת. אז החלטתי לעצמי החלטה ברוב עצבים: אני אקנה את הבגד ים בכסף שחסכתי במשך שלוש שנים למקרה חירום. מה, זה לא מקרה חירום?
במשך שלושה ימים אני מחשבת, מתאמת, מוסיפה, מחסירה, סופרת, סופרת שוב, לוקחת הלוואה. זהו. היום החישובים הגיעו לקיצם. ברגע זה ברשותי 286 שקלים. ביום חמישי לאחר הבייביסיטר יהיו לי 336 שקלים. מושלם. את החצאית שרציתי נקנה בשלב מאוחר יותר. וכשהיום נעשו הספירות האחרונות, אבא שמע את ההתעסקות עם הכסף ונכנס לחדר. כשהוא גילה מה פשר הספירה הוא קרא גם לאמא לסלון והם שניהם העבירו לי הרצאה כאורך הגלות על ההחלטה המוטעית שלי, על כך שהייתי צריכה לדבר על זה ולהתייעץ איתם, לנסות לשכנע אותם לקנות לי את הבגד ים בכל זאת. אמא התעצבנה בטירוף ש"אני מתרחקת ולא משתפת אותם בכלום".
אם רק המחשבות שלי היו צועקות את עצמן. אבל לא שלי, אני לא מסוגלת לזה. אולי אני מנסה להתרחק, חשבת על זה אמא? אולי הטיעון-דוגמא-ציניות של אבא מתאר אותי באופן מדוייק? שאני יורקת לכם בפרצוף עם ההחלטה שלי וכאילו אומרת "אני לא צריכה אתכם, אני אסתדר לבד, בלי טובות". אולי זה בדיוק מה שניסיתי להגיד? אולי אני לא מסוגלת להגיד דברים כאלה אז אני עושה פעולות שיראו אותם? אולי אני לא מסוגלת לדבר איתך? חשבת על זה שאולי אני גם בוכה ועצובה על זה שאני לא מסוגלת לדבר איתך? חשבת על זה שהייתי מתה לקשר איתך כמו שיש לך עם שחר?
אבל לא. את אישה קשה. אני לא מבינה את המניעים שלך ואת המדדים שלך. פשוט לא. וקשה לי ליצור קשר איתך בצורה הזו.
"אין תקשורת בנינו", אמרת היום בעצב רב וביגון עמוק. אז יש לי מה להגיד לך על זה: "בוקר טוב!"
את חושבת? את חושבת שאין תקשורת? את חושבת שלא שמתי לב? את חושבת שזה לא מפריע לי?את חושבת??
עובדה שאני באמת מסוגלת להסתדר בלעדיכם. עובדה. יש לי את העבודה שלי ואת הכסף שלי ואני לא צריכה יותר מזה.
אבל אני לא רוצה שזה יהיה ככה. באופן לא מוסבר, אני פשוט לא רוצה. אני כן רוצה להיות ילדה שתלויה בהורים שלה, שמדברת איתם, שמתייעצת איתם. אני רוצה להיות ילדה קטנה בלי דאגות.
איך יובל אמרה לי היום שאני בת טובה, עם העניין שאני מעדיפה לא לבקש כסף ופשוט להשתמש בשלי. זה בדיוק מה שחשבתי שתגידו ותחשבו, אבל לא. במקום זה קיבלתי הטפות מוסר ומשפטי מחץ שאני במילא לא אפנים. מה, הדברים האלה לא קרו בעבר?
עובדה שכן.
אני לא רוצה להיות "בת טובה", אני רוצה להיות
בת תלויה.
נ.ב
- בטח הפסיכולוגית שלי הייתה עושה מהסיפור הזה חגיגה אם היא הייתה שומעת.
- מדי פעם אני ממש רוצה שההורים שלי יקראו את הקטע הזה. אולי זו תהיה הדרך שלי לתקשר איתם, אבל מצד שני.. אולי עדיף שלא.
- אני כבר בכלל לא רוצה את הבגד ים המטומטם הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
©נגה... =]