דפיקות חזקות על הדלת.
"מי זה?"
-משטרה!-
"מהר תתחבא!"
"...אבל איפה?!"
"מהר תתחבא מתחת למיטה!"
*דפיקות חזקות*
-תפתחו את הדלת!-
"שנייה אני פותחת"
(אני אומרת בקול רועד בעודי מכסה את המיטה בשמיכה ארוכה)
.הדלת נפתחת.
-איך קוראים לך?-
-תעודת זהות בבקשה!-
*בינתיים שני שוטרים מתחילים לרחרח בדירה*
-צא משם!-
(אוי לא הם מצאו אותו...)
-צא משם או שנוציא אותך בכוח!-
"אל תגע בי!"
"עזבו אותו!"
-יאללה בוא אתנו לתחנה!-
"לא..."
רדפתי אחריהם עד לניידת ולא נתנו לי לעלות.
הבטתי בו נוסע ממני ודמעות מנצנצות בעיניו כשהוא צועק לי:
"אל תבכי..."
בניידת לקחו אותו ממני, כמו פושע.

גדר הפרדה אמורה להפריד בין שני שטחים.
אבל היא הפרידה בנינו, היא הפרידה אותו מהחברים שלו פה שהפכו להיות משפחה, מהבית מלא החפצים שלו, מהעבודה והפרנסה, מהאהבה, מהחיים.
גדר הפרדה, גדר של גטו.