" וכרגיל , אני יושבת מול דף ריק
וחושבת מה לכתוב ,
הרי קורים לכל אחד כ"כ הרבה דברים במהלך שנות חיו .
והנה
אתה עולה לי לראש ,
כל פעם שאני חושבת עליך חיוך עולה לי על השפתיים ,
רק להיזכר בך , עד כמה אתה מדהים ,
עד כמה אנחנו דומים .
אני מצטערת על כל שניה שקיללתי אותך , אני מצטערת על כל שניה שלא הערכתי אותך ,
שלקחתי אותך כמובן מאליו ,
שחשבתי שאתה לא עד כדי כך חשוב , העדפתי את החברות שלי על פניך .
נכון רבנו המון , צעקת , הענשת , העלבת
אבל גם אהבת , תמכת , ואתה עדין כזה ,
למרות שאנחנו רבים אני יודעת שאתה תמיד תהיה פה בשבילי , באש ובמים .
23 לנומבמר - הגילוי ,
הושבת אותי בסלון וסיפרת לי ,
על המחלה ,
בהתחלה לא התייחסתי לא הבנתי את חומרת הדבר
חשבתי שזה כמו שפעת , עוד מעט יעבור
קצת אנטיביוטיקה והכל חוזר להיות כרגיל .
הדחקתי , המשכתי לחייך ולהתייחס להכל כרגיל ,
צעקתי עליך , קיללתי אותך ,
רבנו כ"כ הרבה .
לא יחסתי חשיבות , לא אליך ולא למחלה .
עבר לו הזמן , וראיתי אותך נחלש , שכבת על הספה אבל הפעם לא סתם ,
המבט שהיה לך בעיניים היה כ"כ עצוב , בכית לי מול העיניים , חיבקת אותי והתפללת למות
אני זוכרת את המילים האלה " שיקח אותי כבר , אני לא רוצה להיות פה " ,
לא יכולתי לשמוע את זה , מהבן אדם הכי גיבור שהכרתי ,
המלאך שלי , הבן אדם שהכי הערצתי בעולם .
באותו רגע
הבנתי , שהמחלה השתלטה ,
הכל לא כרגיל , אתה כבר לא שמח , אתה כבר לא מאושר , כבר לא טוב לך .
רק סבל , זה מה שהיה .
אבל עדין
לא תמכתי ,
קברתי את הראש בכרית וקיוויתי שזה רק סיוט , שזה תכף נגמר .
הזמן המשיך לעבור , אט אט התרוממת , אחרי הכל
גם שלא תמכתי , המשכת להילחם
אני לא יודעת מאיפה הכוחות .
היום כבר עבר יותר משנה מהגילוי ,
ואתה עדין כאן איתנו ,
אני כ"כ אוהבת לראות אותך מחייך , צוחק , נהנה מהחיים
מחבק ולא עוזב .
אני לא יודעת מאיפה יש לך את כל הכוחות האלה , להמשיך הלאה
אני כ"כ אוהבת אותך ,
אתה המלאך השומר שלי
בבקשה תבטיח שלא תעזוב ,
אבא אני צריכה אותך , איתי . "
עברה שנה מאז הגילוי ,
אבא עדין חולה , התחילו סדרת טיפולים חדשים ,
זה משהו שכתבתי לא לפני הרבה זמן ,
החלטתי לפרסם אותו כדי לחלוק איתכם ,
אשמח לתגובות .
שטרו 3> .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
