Bye bye miss american pie.

אני מסתכלת קדימה
לעתיד המאוד קרוב
ואני מרגישה בעצמות שלי
שזאת הולכת להיות שנה קשה בשבילי
שנה כל כך בודדה
כבר אני רואה איך כולם עוזבים אותי
לאט לאט אחד אחד
ואני נשארת לבד.
כל הזמן שלקח לי לשמור את הדמעות בפנים
ירד לטימיון
עכשיו אני לא יכול להפסיק.

סוף סוף נשברתי
בכיתי
התפוצצתי
נשברתי לרסיסים.
לפחות יצא קצת כאב החוצה.

אני פשוט לא מסוגלת לדבר עם אף אחד
אני לא מסוגלת להוציא החוצה,
לא יכולה להסביר
בקושי מסוגלת להסביר לעצמי
אפילו כשאני כותבת על זה קשה לי.
פעם הייתי מאוד מופנמת
כנראה שגם את זה דחפתי פנימה ונהייתי מאוד מוחצנת
משהו השתבש בדרך וכנראה דחפתי גם את הרגשות שלי פנימה
והיום
אני יכולה להקשיב
ולעזור
אני יכולה לעודד אנשים בקלות
לגרום להם לצחוק בימים נוראיים
הם יכולים לדבר איתי על הכל
ועושה לי טוב שאנשים צריכים אותי
ונהנים ממני
באמת עושה לי טוב לדעת שאני יכולה לעזור לאנשים
אפילו קצת.
אבל אני לא יכולה לדבר
וזה מרגיש כאילו שכחתי את עצמי בדרך
כאילו אני שחקנית משנה בסרט של החיים שלי
וזה לא אמור להיות ככה
שום דבר לא סובב סביבי
אולי אני מודעת לזה קצת יותר מידי
אפילו הריבים עם המשפחה לא סובבים סביבי
ואף אח לא מבין
שאני לא כועסת עליהם
זה לא בגלל אח שלי
זה לא בגלל אבא שלי
זה בגללי.
ורק בגללי.
כנראה בגלל זה הצורך שלי למישהו שיבוא וידאג
והוא יהיה המישהו הזה שאני אפתח אליו


או שהפכתי לילדת צומי בחופש XD

אני לא יכולה יותר
זה מרגיש כאילו עוד שנייה הלב שלי הולך להתפוצץ
אני צריכה להשתגע אני צריכה להתחרפן
לפרוץ באיזה בכי הסטרי
לבעוט בכיסאות ולשבור אגרטלים
ואני לא יכולה!
אני פשוט לא יכולה
אני נקרעת לשני הכיוונים
אני כועסת ואני פגועה כל כך
אבל איך אפשר להשאר סגורה בתוך עצמי
כשמבינים בדיוק למה זה קורה
ומה עובר על הבנאדם?
אוף
אם אני לא אתפוצץ בבום גדול
אני אתפוצץ בשקט.