התקופה הכי טובה בחיים שלי.

זו פעם ראשונה שאני מעלה את זה על כתב,

 או בכלל מדברת על זה ומוציאה את זה מהראש שלי.

אבא שלי לומד קבלה.

הוא קם כל יום ב3 בבוקר בשביל ללכת ללמוד שם.

בהתחלה הוא עוד עבד במקום עבודה, וזה לא פגע באף אחד מלבד עצמו.

הוא התפטר מהעבודה בתירוץ, משמעמם לי.

הוא התחיל לעבוד שם.

כשסבתא שלי הגיע מאצות הברית ושמעה מה הוא עשה,

ואיך הוא הורס לעצמו את הבריאות, את המשפחה והכל- הוא לא הלך לשם יותר.

וכשהיא נסעה חזרה לארצות הברית, היא חזר.

רק שאז לא נתנו לו לעבוד שם יותר.

אז עכשיו הוא מתנדב שם. נמצא שם כל היום, ולא משלמים לו על זה.

אין לי אבא, מהבחינה הזאת.

הוא לא נמצא בבית לא יודע מה עובר עלי לא כלום.

לא אכפת לו ממני לא מאמא שלי לא מאחותי לא כלום.

אני מתגעגעת לימים שהיינו כמשפחה, וכשהוא היה בבית.

ולא סתם אורח שבא לישון ולהתקלח.

יום משפחה מחר? כן בטח. עם איזה משפחה בדיוק..