סיפור אישי- אנורקסיה

אז הכל התחיל שהחלטתי שסך הכל רציתי להוריד 2קילו (תמיד ההיתי ילדה רזה ששקלה 47 קילו)- וכנראה חשבתי שאני לא מספיק רזה ולא מספיק יפה..(הביטחון העצמי שלא היה). ככה לאט לאט התחלתי בלהוריד ארוחות.. ארוחת ערב לאחד חודש הורדתי גם ארוחת בוקר...עם הזמן כמובן שהורדתי חטיפים שוקולדים עוגות וכדומה,בתחלתי להפסיק לשתות מוגזים שוקו וכדומה...לאחר 3 חודשים בערך התחלתי לאכול הרבה סלטים..לאחר חצי שנה ארוחת הצהריים שלי נהפכה לסלט. . . וככה בעצם הכל התחיל.. עם הזמן אפילו לא שמתי לב ששבועות על גבי שבועות אני אוכלת סלט,זה היה הרגל. זו היתה הארוחה הטעימה שלי שלה חיכיתי מהיום הקודם.אתה ניסחף לאט לאט בלי לשים לב..אז באמת רזיתי.. העצמות התחילו לצוץ מכל מקום בגוף.. הגוף ניחלש ועייף ,המצב רוח ירוד,עייף,עצוב. תאמת פתאום לאחר 8 ודשים באמת הרגשתי רזה,כל הבגדים היו גדולים,כל החברות כל היום נותנות הערות על המשקל שלי אבל אף חברה לא מבינה שזו בעצם מחלה,מחלה פסיכולוגית,וכשהמחלה הזו - אנורקסיה משתלטת עליך(גם אם אתה בן אדם חכם,בוגר,חושב) קשה לשלוט בה ,קשה להבין אותה. בעצם אחרים לא מבינים אותך וחושבים שאתה "סתם" לא אוכל(הם לא מבינים מה יש מעבר לסתם לא לאכול). באמת התרחקתי מכל החברות ,לא היה לי בכלל כוח להיפגש איתן,לדבר איתן בטלפון ובעיקר לשמוע את הערות החוזרות על משקלי. ידעתי שאני באמת רזה מידי.. ידעתי שלא טוב לי.[מחזור כמובן כבר פסק ממזמן (וכמובן שהמשכתי לשקר לכולם)]. הרגשתי לבד.. מתמודדת לבד עם משהו שגדול עלי.. שאני לא צריכה אותו אני לא רוצה אותו. אני רוצה לאכול,להנות מהאוכל להיות שמחה (כמו פעם) לצאת עם חברות,לחגוג,לעשות פעילויות אבל המשקרל לא איפשר לי. הגעתי למשקל 36 ,רזה מתמיד (ממש גוף של ילדה בת 12). פחדתי לקחת את ההחלטה ולהגיד די! פחדתי מלהשמין מלהיות "מכוערות". חשבתי על זה במשך חודשיים שלמים ,עם עצמי (כמובן שאנשי מקצוע רצו להתערב,אבל הם לא צריכים במקרה שלי,כי לפי דעתי הרצון לעלות במשקל וכל הההחלטה הזאת היא החלטה רק שלי ואם אני באמת רוצה לעשות זאת אני יעשה,הכל ידים שלי,הכל). אחרי תקופה של חשיבה עם עצמי ,באמת רציתי לקחת צעד קדימה ולעשות זאת. בהתחלה היה קשה להתחיל לאכול(הראש כל הזמן אומר לך - לא! אסור לך!) אבל הלב ואני עצמי כן רוצה לאכול. זה  היה מוזר לאכול אבל עשיתי את זה...לאחר חודשיים שאכלתי כמו בן אדם באמת עליתי במשקל (כל הזמן רצו בראש המחשבות-שוב שמנתי,אני עכשיו שמנה,אני פרה, אני רוצה להיות רזה כמו פעם) - לא נתתי למחשבות להשתלט עלי. חזרתי חזרה להיות בן אדם בריא ,בן אדם שמח. חזרתי להיות אני =). למרות הכל המחשבות על הרזון עדיין רודפות אותי ולא מרפות.

סיכום - בסיכום שלי..שכמובן חסרים בו המון קטעים שקשה לי לכתוב . אבל - המסר שלי לכל הבנות - שאת חולה באנורקסיה את לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד,את הולכת עם הראש בקיר,את חושבת שאת ילדה גדולה ויודעת הכל,את חושבת שכלום לא יקרה לך - אבל את טועה. את הורסת לעצמך בגוף הרבה(ואני הרסתי לעצמי דברים בגוף שפשוט אי אפשר להחזיר). בנות - רזה זה לא יפה,זה לא סקסי זה לא תורם. הרזון החולני מביא רק הרס עצמי,עצב לנשמה ודיכאון עמוק. בבקשה תנסו לחשוב על הסיפור שלי ,תנסו לחשוב על עצמכן. מי שאוהב אותכן אוהב אותכן בגלל מי שאתן ולא בגלל הכמה קילו פחות. חישבו על זה בשבילי . אשמח לתגובות. נוגי