יש משהו שאני חייבת לשאול את עצמי. אני אשאל כי זה יושב לי על הלב, אבל אני לא רוצה שמישהו יתן לי תשובה לזה. לא חשוב מי - אל תענו לי. איתי כמעט וענה לי על זה אתמול ועצרתי אותו עוד לפני שהוא הספיק להוציא הברה אחת מהפה שלו.
והשאלה שלי היא.
למה, אבל למה הוא כל כך רוצה אותי באיזושהי צורה בחיים שלו?
ומה זה נותן למי מאיתנו?
איתי שאל אותי אם אני רוצה אותו באיזושהי צורה בחיים שלי, ולקח לי זמן לענות לו על זה. את התשובה אני משאירה בנינו. גם את הלקחים שלי מהשיחה אני משאירה בנינו.
אבל זה פשוט ישב לי על הלב וחשבתי על זה במשך כל זמן המקלחת הנעימה והארוכה שלקחתי לעצמי (במקום מקלחת של שלוש דקות איכס!).
לא, לא לענות לי. שהוא לא יענה לי ושאבישג, סבתא או אחותי, שלא יענו לי. שאף אחד לא יענה לי כי אני לא רוצה לדעת.
סיפור שחבר של אבא סיפר לי:
איש אחד קיבל חליפה חדשה במתנה. היא הייתה לבנה עם עיטורים בזהב ואבנים נוצצות.
הוא מדד אותה.
לחץ קצת למעלה, לחץ קצת למטה, הכפתור לא נסגר...
הוא הכניס את החליפה בחזרה לקופסה ושם בארון.
כעבור כמה שנים, הבן שלו התחתן.
הוא נזכר באותה חליפה שקיבל, וחשב אולי ילבש אותה לחתונת בנו.
מדד אותה.
לחץ קצת למעלה, לחץ קצת למטה, הכפתור לא נסגר...
מוסר השכל? תחשבו ותבינו לבד, זה לא כזה מסובך, אפילו אני הצלחתי להבין.
אני חושבת להתחיל להשתמש בסיפור הזה.
אני מקווה שיהיה שבוע קל. ושנבריא מהר. אני וכל הבנות במסלול חח
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
