אני לא יודעת אם הוא יחליט להיכנס לכאן עוד פעם ולקרוא את זה. אני רק יודעת שזה הולך לצאת ועכשיו.
אני יודעת שהוא לא טוב בשבילי. אני יודעת שאם אנחנו נהיה ביחד גם לעוד חמש דקות אני אהיה מאושרת אבל זה יחזור על עצמו שוב. הוא שוב יחליט שלא מתאים לו ושנגמר לו ושהוא לא מרגיש כלום.
הוא צדק ואמר את המילים הנכונות...הוא עושה ממני יו-יו. וזה מתסכל וזה אוכל לך את הנשמה מבפנים.
אני לא יכולה לחשוב על שומדבר חוץ מכל הסיפור הזה.
עד לפני חודש יכולתי ועשיתי את זה טוב מאוד. גם אם רציתי, לא הצלחתי לחשוב עליו.
אתמול בלילה דיברתי עם האהבה הראשונה שלי. דיברנו משהו כמו שעה. נזכרתי איך זה היה לדבר איתו 5 שעות ביום ולא לפנות לאף אחד את המחשב, או כשהוא התקשר אלי מאמריקה ביומולדת וגם כמה ימים אחרי כדי להגיד לי בוקר טוב כדי שאני אתעורר ואגש למחשב. ונזכרתי בכל המילים שהוא היה אומר לי, שהעיפו לי את הלב באויר.
אני זוכרת איך אהבה ראשונה מרגישה.
ונזכרתי בכל מה שהיה עם אמיר...שהאמת? זה היה שונה מאוד. זה היה הרבה יותר טוב במובנים מסוימים, ובמובנים אחרים גם קצת פחות...הוא גרם לי לבכות הרבה יותר. ואני מתכוונת לתקופה שהיינו ביחד. הייתי בוכה בגללו בלילות והוא אפילו לא היה יודע מזה.
אני יודעת שטעיתי בזה ששתקתי כל כך הרבה. אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לו דברים מסוימים בפרצוף. לא כי אין לי אומץ או כי אני מתביישת או משהו. פשוט כי....פחדתי לפגוע בו. היה לי יותר קל להיפגע מאשר לפגוע ואני יודעת שזה מטיומטם אבל אני פשוט כזאת.
זה חזק ממני.
יותר מידי.
לא מגיע לו בכלל שאני אתייחס אליו ואני עושה את זה בכל מקרה.
זה נראה כאילו בפעם הבאה שהוא יפתח את הפה אני אהיה שלו שוב בלי יכולת לשלוט בעצמי. זה מרגיש כאילו זה יקרה שוב פעם ושוב פעם.
הוא אומר שלא, אבל הוא אמר את זה גם בעבר והוא היה מאוד דבק בהחלטה שלו גם הפעם וגם מקודם...ועובדה שזה קרה שוב ושוב ושוב.
והוא שיקר לי כל כך הרבה פעמים....ואני תמיד שוכחת לו מזה. כאילו זה בחיים לא קרה. והוא חושב שאני לא יודעת, אבל אני כן. הוא אמר שהוא לא שיקר לי בחיים אבל אני לא מאמינה לו. אחרי שהוא אמר שהוא "עיגל פינות", שזה במילים אחרות "חירטטתי לך על הנשמה,, אני גם יודעת שאני צודקת בזה שלא האמנתי לחלק מהדברים שהוא סיפר לי, אבל בכל זאת שיתפתי פעולה.
לא היה אכפת לי מעצמי בכלל. רק רציתי שיהיה לו טוב.
אפשר להגיד לי "אם סבלת כל כך יכולת לקום וללכת". וזה נכון. יכולתי לקום וללכת וזה גם כנראה מה שהייתי צריכה לעשות כשחשבתי על זה פעם ראשונה, אחרונה ויחידה, עוד בזמן שהיינו ביחד. אבל אני יודעת שסבלתי כל כך רק בדיעבד.
אני נכנסת לתוך העולם שחייתי בו כשהייתי איתו ולא ידעתי בכלל מה זה סבל. המילה הזאת לא הייתה בלקסיקון שלי אפילו לשניה. שמחתי כל רגע והיה לי חיוך על הפנים.
אז איך אני יכולה להגיד שבכיתי בגללו ועדין הייתי מאושרת? אני לא יודעת לענות על זה בעצמי. זה פשוט היה ככה. הלב הרגיש משהו אחד והגוף ביטא משהו אחר לגמרי.
הוא כל כך הרגיז אותי בשבוע שעבר...אני לא חושבת שכעסתי עליו כל כך אי פעם. חסר לו שהוא היה עומד מולי כי עם כמה שאני חלשלושה הכעס שהיה בתוכי היה כל כך גדול שהייתי מסוגלת להכניס אותו בעצמי למיון ועוד אח"כ לבוא לטפל בו כמו מפגרת.
זה יותר מידי.
אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי בגללו.
וגם הוא לא יודע מה קורה איתו.
מה זה השטויות האלה שאם הוא היה גר לבד היינו ביחד מבחינתו?? אפילו הוא לא יכול להסביר למה. אם השיחה הזאת לא הייתה נערכת בפייסבוק, תאמינו לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא היה שומע אותי צועקת ככה שביום למחרת הייתי צרודה. יש בי כל כך הרבה כעס.
אני לא יודעת אם מה שאני מרגישה זה אהבה, אני כמעט בטוחה שלא. אני לא יודעת בכלל. עד שלא נישקתי אותו בפעם הראשונה לא ידעתי כמה אני אוהבת אותו, ועד שלא נישקתי אותו בפעם ההיא אחרי שניפרדנו לא ידעתי כמה אני רוצה לנשק אותו, וגם עכשיו אני לא יודעת עד כמה אני רוצה מה שזה לא יהיה...
אני רק ידועת שאני רוצה שקט מכל העולם הזה. לברוח מכאן רחוק ולחכות שכולם יעלמו.
זה קשה מידי לחיות כאן.
קשה מידי להיות בן אדם. בן אדם זה יצור שחושב יותר מידי. ובכל מצב פועל אצלו איזשהו רגש שמשתק אותו ומערער אותו.
אני כל כך רוצה לדבר איתו וכל כך לא רוצה. כל כך רוצה לחבק אותו וכל כך יודעת שברגע שהוא ינסה לגעת בי הנגיעה הכי קטנה, אני אעיף אותו ממני.
אני מרגישה כל כך חסרת אונים בצורה מטורפת. כאילו מישהו כרת לי את הרגליים ואמר לי שאני צריכה ללכת.
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
