יש משפט שאבא שלי אמר לי מזמן, כשהייתי קטנה, בהקשר אחר לגמרי, שאני בחיים לא אשכח.
"הורה שקובר את הילד שלו זה דבר לא טבעי".
אתמול הייתה לנו שבירת דיסטנס עד חצות בערך. התקלחתי, הלכתי לישון ואחרי שכל יום אני קמה עוד לפני השמש, ואחרי שהשבוע היה מזג אוויר מגעיל (מי כמוני יודעת, ששמרה בגשם), שמחתי לקום אחרי השמש וליום יפה וחמים יותר.
היה פשוט יום יפה.
עד ש...חצי שעה אחר כך, סיפרו לי כמה שהוא לא. כמה שהיום הזה לא יפה.
כי ילדה שאני מכירה מכיתה א', נהרגה בתאונת דרכים.
בחצי שעה הראשונה, לא ידעתי בדיוק מה זה אומר. המוות היחידי שחוויתי של מישהו שאני מכירה הוא של סבא שלי כשהייתי בת 6 או 7 ולא ממש הבנתי מה זה אומר, היום טיפה יותר. ואז התחלתי לבכות. התקשרתי לשושי ולעוד אנשים. נתנו לי אפילו לצאת ללוויה, אבל הייתי צריכה לחזור לטקס סיום וראיתי שזה לא מתאפשר לי מבחינת זמנים.
ישבתי על הדשא, מנסה להבין איך ולמה ומתי.
ילדה כל כך קטנה, שעוד לא התגייסה אפילו, שרצתה להיות עורכת דין והעובדה שכולם צחקו על ההחלטה הזאת לא הזיזה לה בכלל, ילדה שכל כך אהבה לבלות ולשמוח ולעשות שטויות...פתאום...מתה.
כל היום חשבתי עליה. מנסה לדמיין את האירוע, לפי מה ששמעתי...
ניסיתי לחשוב על מה היא חשבה באותו רגע, וכן, אפילו חשבתי על זה שהייתי רוצה לשאול אותה איך זה למות. אני פוחדת מהמוות מאוד. זה אחת הסיבות שיש לי סיוטים.
מוות אצלי מקבל משמעות קצת שונה ואני מביטה עליו בצורה טיפה שונה מכולם, ואני יודעת את זה.
חשבתי על אנשים שאני אוהבת, ועל כמה שאם עכשיו בכיתי ולא רציתי לעשות כלום, כמה שאני ארצה למות ביחד איתם כשיומם יגיע, בדרך זו או אחרת. כי מוות הוא חלק מהחיים וזה לא משהו שאפשר למנוע. לצערי הרב.
חשבתי גם על אמיר. על איך שהוא נוהג לפעמים או על האנשים שהוא נוסע איתם.
וגם..לא צריך לנהוג או שמישהו מטורף יסע באוטו כדי להיהרג בתאונה. אפשר סתם לנסוע בשקט ובזהירות, עד שמטורף מטומטם אחר יפגע בך ואז תיהרג.
אני לא באמת יודעת מה הסיפור בדיוק. אם מישהו שתה או סתם עשה פוזות או לא יודעת מה...אבל מטורפים לא חסרים על הכביש. ולא האמנתי אף ]פעם שאני ארגיש את זה כל כך מקרוב.
אני עדין לא מצליחה לתפוס את זה. שהיא לא פה כבר. שבפגישת מחזור שלנו ובחלוקת תעודות בגרות, היא פשוט לא תהיה שם. ושהיא לא תוכיח לכולם שלמרות מה שהם אומרים, היא תהיה עורכת דין. היא הפסידה כל כך הרבה דברים יפים בחיים, שאני בטוחה שהיא רצתה לחוות אותם או לא ידעה שהיא תחווה אותם והיה מגיע לה.
וזה עצוב לי לדעת, שכשקורים דברים כאלה, העולם פשוט ממשיך בשלו.
אני בטוחה גם שאולי בשבועות הקרובים אני אהיה עצובה ואחשוב על זה וגם בעתיד אני אחשוב על זה מפעם לפעם. ועם זאת, אני פשוט אמשיך בחיים שלי ואני אבלה ואצחק ואולי גם אעשה דברים שהיא לא זכתה לעשות. כי ככה זה העולם. וזה נשמע לי אנוכי לפעמים.
כשחזרתי הביתה, ראיתי את השלטים עם השם שלה....כל היום קיוויתי שזו הייתה טעות או שמישהו עבד עלי...עד שראיתי את השלט והתחלתי לבכות שוב. ואני עדין מחפשת למה השם הזה לא נראה לי זר. מנסה להכחיש שאני מכירה את השם הזה ויודעת שלעולם לא אצליח.
והכי קטע? שלפני כמה שבועות חלמתי שאני נוסעת עם אבא שלי ואחותי באוטו ומישהו נכנס בנו כל כך חזק שהאוטו שלנו עף אחורה דרך עצים לתוך איזשהו אגם או משהו כזה. ואני זוכרת שאשכרה הרגשתי את החבטה של אותו אוטו בחלום.
והיום, בדרך הביתה...חיכיתי שתבוא החבטה הזאת תוך כדי הנסיעה. לא כי יש לי נטיות אובדניות או משהו. פשוט כי...פחדתי שהיא תבוא וניסיתי להיות מוכנה כמה שאפשר. וזה יהיה ככה בתקופה הקרובה לפחות, אם לא כל החיים.
אני פשוט...לא יודעת איך לאסוף את עצמי.
אז מה אם לא היינו קרובות יותר מידי. חווינו ביחד דברים והכרתי אותה וצחקנו ביחד והיינו ביחד....והיא פשוט הייתה חלק מסוים מהחיים שלי.
דניאלי שלי,
אני לא יודעת מה איתך, אבל שמעתי שלעולם הבא קוראים "עולם שכולו טוב". אני לא יודע אם יש עולם הבא ואם אני מאמינה בו. כי קשה לי להאמין במשהו שלא ראיתי, וזה הדבר היחידי שאני שמחה שאני לא מאמינה בו כי אני לא רואה אותו.
אבל את כן רואה אותו עכשיו, והלוואי והיית יכולה לחזור ולספר לי. לא כדי שאדע ותוכלי לחזור, אלא כדי שאני וכל החברים נחזיק אותך חזק חזק כדי שתישארי איתנו.
אנשים תנהגו בזהירות ובסבלנות. אל תנסו להרשים אף אחד, בטח שלא את עצמכם. אל תעשו שטויות ותהיו ערניים למה שקורה סביבכם. תאהבו את החיים כי הם באמת מדהימים. ותשימו חגורות בטיחות, הן לא נמצאות ברכב ליופי.
והיום המשפט שאומר לחיות כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון בחיים, מקבל משמעות קצת אחרת בשבילי. אם הייתי אמיצה מספיק, הייתי מממשת אותו, אבל אני לא. לא תמיד, בכל אופן. לפעמים דווקא כן.
ובתפנית מעט חדה...משהו שאני חייבת לכתוב כדי שאני אסתכל עוד כמה חודשים אחורה ואזכר.
היום, סיימתי את הקורס יסוד שלי, ומחר אני אדע לאן מספחים אותי לחודשיים ומשהו הקרובים. אח"כ יש לנו הכנה לבה"ד 1 ואז כמובן יוצאים לבה"ד 1.
אחותי לא הייתה אמורה לבוא, לפחות זה מה שהיא אמרה לי, והיא הפתיעה אותי והיא כן באה. והיא נתנה לי מתנה שאומרת לי הרבה.
היא נתנה לי את אחת מהדרגות סג"מ שלה. ארון אחד לכתף אחת. היא אמרה שאת הדרגה השניה אני אקבל כשאני אסיים את המסלול כולו. והאמת? זה נתן לי עוד פוש לחוסר מוטיבציה שהייתה לי למסלול הזה בהתחלה שלו. וכמו שיול אמרה לי - חובת ההוכחה מוטלת עכשיו עלי.
וזהו.
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
