Where the light is

נכנסתי לבית.

לא הסתכלתי על אף אחד.

עליתי למעלה וסגרתי את הדלת.

הדלת של החדר שלך.

נכנסתי מתחת לשמיכה וחיבקתי את הכרית שלך. עצמתי עיניים. הריח שלך היה דבוק אליה והרגשתי כאילו אתה ממש פה לידי. ידעתי שאם אפקח את העיניים אתאכזב.

בכיתי. בכיתי וסגרתי כל כך חזק את העיניים שאני לא יודעת אם זה מה שגרם להן לכאוב כל כך, או הבכי עצמו.

"איך הלכת ממני ככה?" צעקתי בשקט אל תוך הכרית.

דפיקה נשמעה בדלת. זינקתי מהמיטה כאילו פצצה נפלה על העולם, ולא רק עלי.

זאת הייתה אמא שלך. היא נכנסה לחדר ולא אמרה מילה. רק ישבה לידי וחיבקה אותי.

למה את לא בוכה לעזעזל? שאלתי את עצמי. אבל העדפתי לא לשאול את זה בקול. אולי עדיף ככה.

היה מביך לי מידי להישאר איתה ככה, בחיבוק הזה. התרחקתי והגנבתי חיוך. היא ניגבה לי את הדמעות והרחקתי את ידיה גם כן, וניגבתי אותן בעצמי.

זה היה מוזר מידי.

"את רוצה שאני אשאיר אותך לבד?" היא שאלה. הנהנתי והגנבתי לה חיוך נוסף. היא יצאה מהחדר בלי להוסיף מילה אחת. שמעתי את הדלת הקרובה יותר נסגרת אחריה.

אם תשאל אותי, היא פרצה בבכי לבדה בחדר השינה.

נשכבתי חזרה על המיטה, והמשכתי לבכות. כמו ילדה קטנה שלקחו לה את המוצץ או את הדובי שהיא כל כך אוהבת.

איך הלכת ממני ככה? איך נתת לזה לקרות?

איך אני נתתי לזה לקרות? איך נתתי לך ללכת ממני ככה? בלי לומר לי מילה.

התפשטתי ולבשתי בגדים שלך. אני אפילו לא יודעת להסביר למה.

ירדתי למטה כי לא הרגשתי נעים מהמשפחה שלך. וראיתי אותו שם. את זה שבגללו אתה רחוק ממני עכשיו. את זה שבגללו נכנס לי חול מתחת לציפורניים כשניסיתי להוציא אותך מתחת לאדמה.

"תעוף מפה! איך אתה מעז להראות את הפרצוף שלך כאן?!" צעקתי. בלי בושה. כמו שאהבת תמיד. באותו רגע לא היה אכפת לי שאני אולי עושה עוול גדול עוד יותר למשפחה שלך ולחברים. אבל ידעתי שאם הוא ישאר שם עוד דקה, אני אקח את הרובה שלי ואירה בו. הייתי מחוררת לו אתת הפרצוף. ואני לא חושבת שהייתי מרגישה על זה נורא כל כך. הוא לקח לי את החיים שלי. אותך. עין תחת עין.

אני אפילו לא יודעת למי הרבצתי באותו רגע, אבל כל כך הרבה אנשים משכו אותי בידיים והייתי כל כך עצבנית. ניסיתי להעיף מעלי את כולם וחבטתי בכל מה שזז.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה. מתגונן. כבר לא הגיבור הגדול שהוא חשב את עצמו. אני בטוחה שהוא מאשים ואוכל את עצמו. אבל באותו רגע לא חשבתי על זה וזה לא עניין אותי.

"תלך מפה כבר תל....." נפלתי על הרצפה בעוד איש או שניים מחזיקים אותי בידיים ועוזבים לאט לאט. התחלתי לבכות מול כולם. לא יכולתי להחזיק את עצמי.

הראש התחיל לכאוב. והבטן והרגליים וכל הגוף. התפתלתי על הרצפה מכאבים. הרגשתי כמו בסרט הזה..שנשמה של מישהו מת נכנסה בחברה שלו או משהו כזה. הרגשתי כאילו ניסית להיכנס לתוך הגוף שלי בכוח.

"לא לאאאאאא" צעקתי.

אור לקח אותי על הידיים למעלה בחזרה לחדר שלך. הוא השכיב אותי על המיטה וכיסה אותי עד העיניים.

המשכתי לבכות אני לא יודעת כמה זמן. ואור פשוט ישב שם לידי והסתכל עלי. עדין לבושה בבגדים שלך. עדין צורחת, מתפתלת ומסתבכת בתוך השמיכה.

ידעתי שעכשיו זה נגמר ולתמיד. ידעתי שי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. ורציתי כל כך.

רציתי לדעת איפה הדפוק הזה שהמציא את הגלגל וקבע שאי אפשר להחזיר אותו לאחור. הייתי הורגת גם אותו אם רק הייתי יודעת מי הוא.

לאן אני ממשיכה מכאן? שאלתי את עצמי. איך העולם לא עוצר מלכת?

אני לא מאמינה באלוהים. אם הוא היה קיים הוא לא היה נותן לזה לקרות. כתוב שאלוהים אמר "לא טוב היות העולם לבדו" ועכשיו הוא השאיר אותי לבד בעולם. אז איך יש אלוהים, איך???

לא יצאתי מהחדר שלך במשך כל השבוע. כמה אנשים נכנסו ויצאו די מהר. אני חושבת שגם אמא שלך נכנסה לפעמים כשישנתי וישבה לך על המיטה. לפעמים הייתי עושה את עצמי ישנה עד שתלך, כי לא באמת הצלחתי לישון יותר מידי.

הרגשתי שאני רוצה להיות איתך כבר. בדיוק כמו פעם.

לא יכולתי לחכות עד שיגיע היום שלי.

אז החלטתי.

אני באה.

(הייתי היום באזכרה של דניאל. אני לא רוצה יותר ללכת לדברים כאלה. אני לא רוצה מוות!)