לקחתי את הטיסה הראשונה שהייתה לניו יורק.
מה לעשות שרק אני חשבתי שיחסים ממרחק שכזה לא עובדים?
"לא אכפת לי איך, אבל תבואי לכאן מהר!" אמר לי בן, אחיו של מייקל.
כשהגעתי, אחרי רכבת, מטוס, מונית, וכמה מאות של דולרים פחות בחשבון בנק, מייקל היה נראה כמו סמרטוט. אפילו לא דיברנו. הכנסתי אותו לחדר השינה שלו. הוצאתי משם את כל החפצים שרק יכולתי לחשוב עליהם כמזיקים גם בצורה הכי מינימאלית. נעלתי אותו בחדר עם שישיית בקבוקי מים וכל אוכל יבש שרק הצלחתי למצוא אצלו במטבח.
ידעתי שבעוד כמה שעות הוא יתחיל להשתגע ולצרוח כמו מטורף. ידעתי שה30 שעות הקרוובת יהיו היממה ומשהו הכי קשות שמייקל ואני הולכים לעבור.
שטפתי את הדירה, עשיתי כלים, כביסה, וכמה טלפונים בשביל לשלם את החשבונות.
גם הצלחתי להרדם לחצי שעה בכל הרעש שבקע מהחדר למעלה.
החלטתי שזה יהיה רעיון מצוין ללכת להתקלח ולמזלי נשארו פה כמה בגדים שלי, אז היה לי משהו נקי ללבוש.
שקט.
כאילו הייתי לבד בבית.
פתחתי את דלת חדר השינה של מייקל ומצאתי אותו זרוק על הרצפה, מרוח בקיא של עצמו, שרוט ורטוב. לא הייתי היחידה שזקוקה למקלחת. מילאתי את האמבטיה, ובזמן שהמים החמים זרמו הרמתי את ה198 סנטימטר של בן אדם והושבתי אותו על אסלת השירותים כדי להוריד ממנו את הבגדים. הכנסתי אותו לאמבטיה ובזמן שהוא שכב בתוך המים ניקיתי גם את חדר השינה והחלפתי מצעים. כשחזרתי לחדר האמבטיה הוא שכב שם כמות שהשארתי אותו. הבנתי שזה לא הולך להיות קל. רחצתי אותו כמו שרוחצים ילד קטן. או סבא זקן שלא מסוגל לתפקד. הוא היה כמו מהופנט ובהה בנקודה יחידה בקיר.
נרטבתי מספיק בשביל מקלחת שניה כשהוצאתי את מייקל מהמים. ניגבתי והלבשתי אותו בחולצה והמכנסיים הכי נגישים בארון בגדים שלו. פתאום הוא היה נראה כמו מיליון דולר, אם לא יותר.
השכבתי אותו על המיטה והצמדתי את ראשו אל חזי. חיבקתי אותו חזק כאילו הוא עוד מעט עומד ליפול.
לפתע מייקל הסתכל עלי ושאל "מה את עושה פה?"
"לפני שאני עוזבת משהו, אני נזכרת בכל הסיבות שגרמו לי להישאר איתו כל כך הרבה זמן".
http://www.youtube.com/watch?v=3uA_ya8DcLs&NR=1
When you feel like giving up on somebody, remember why you held on for so long.
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
