זה אמור היה להרגיש אחרת לגמרי.
כשמנשקים מישהו, אמורים להרגיש אש מטורפת. כזאת שלא רוצה לגרום לך להפריד את השפתיים. כזאת שצועקת "אהבה" ולא שום דבר אחר.
אבל זה לא הרגיש ככה בכלל.
זה הרגיש כמו חצי אונס חצי "שיהיה".
זה היה מוכר ולא יותר מזה.
למה אתה רוצה שנחזור? אפילו הוא לא יודע.
זה הרגיש כמו חצי סרט לא ברור.
כל מה שהיה לי להגיד לו נבלע לי בתוך הגרון ובקושי הצליח לצאת. לא יודעת למה קראתי לו לדבר אחרי שנעלמתי אתמול.
אני רק יודעת, שזה הרבה פחות כואב מכל הפעמים האחרות.
אולי זה יותר כואב לו, אבל פחות לי. כי כבר הייתי בסרט הזה, והפעם אני הצד הזה שהולך ולא הולכים ממנו.
לא מכאיבים למישהו שאוהבים. וכל היד שלי מלאה כחולים מהשטויות שלו.
למה דברים לא יכולים להיות פשוטים יותר?
פחות מסובכים.
פחות עם אגו.
אין לי יותר מה להגיד.
זה ספר שסוף סוף נגמר. אפשר לכתוב עליו the end בשקט וללכת לישון.
אז אולי זה באמת מה שאני אעשה.
http://www.youtube.com/watch?v=9dhVLVSODJ4
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
