Where the light is

לקחתי את הטיסה הראשונה שהייתה לניו יורק.

מה לעשות שרק אני חשבתי שיחסים ממרחק שכזה לא עובדים?

"לא אכפת לי איך, אבל תבואי לכאן מהר!" אמר לי בן, אחיו של מייקל.

כשהגעתי, אחרי רכבת, מטוס, מונית, וכמה מאות של דולרים פחות בחשבון בנק, מייקל היה נראה כמו סמרטוט. אפילו לא דיברנו. הכנסתי אותו לחדר השינה שלו. הוצאתי משם את כל החפצים שרק יכולתי לחשוב עליהם כמזיקים גם בצורה הכי מינימאלית. נעלתי אותו בחדר עם שישיית בקבוקי מים וכל אוכל יבש שרק הצלחתי למצוא אצלו במטבח.

ידעתי שבעוד כמה שעות הוא יתחיל להשתגע ולצרוח כמו מטורף. ידעתי שה30 שעות הקרוובת יהיו היממה ומשהו הכי קשות שמייקל ואני הולכים לעבור.

שטפתי את הדירה, עשיתי כלים, כביסה, וכמה טלפונים בשביל לשלם את החשבונות.

גם הצלחתי להרדם לחצי שעה בכל הרעש שבקע מהחדר למעלה.

החלטתי שזה יהיה רעיון מצוין ללכת להתקלח ולמזלי נשארו פה כמה בגדים שלי, אז היה לי משהו נקי ללבוש.

שקט.

כאילו הייתי לבד בבית.

פתחתי את דלת חדר השינה של מייקל ומצאתי אותו זרוק על הרצפה, מרוח בקיא של עצמו, שרוט ורטוב. לא הייתי היחידה שזקוקה למקלחת. מילאתי את האמבטיה, ובזמן שהמים החמים זרמו הרמתי את ה198 סנטימטר של בן אדם והושבתי אותו על אסלת השירותים כדי להוריד ממנו את הבגדים. הכנסתי אותו לאמבטיה ובזמן שהוא שכב בתוך המים ניקיתי גם את חדר השינה והחלפתי מצעים. כשחזרתי לחדר האמבטיה הוא שכב שם כמות שהשארתי אותו. הבנתי שזה לא הולך להיות קל. רחצתי אותו כמו שרוחצים ילד קטן. או סבא זקן שלא מסוגל לתפקד. הוא היה כמו מהופנט ובהה בנקודה יחידה בקיר.

נרטבתי מספיק בשביל מקלחת שניה כשהוצאתי את מייקל מהמים. ניגבתי והלבשתי אותו בחולצה והמכנסיים הכי נגישים בארון בגדים שלו. פתאום הוא היה נראה כמו מיליון דולר, אם לא יותר.

השכבתי אותו על המיטה והצמדתי את ראשו אל חזי. חיבקתי אותו חזק כאילו הוא עוד מעט עומד ליפול.

לפתע מייקל הסתכל עלי ושאל "מה את עושה פה?"

"לפני שאני עוזבת משהו, אני נזכרת בכל הסיבות שגרמו לי להישאר איתו כל כך הרבה זמן".

http://www.youtube.com/watch?v=3uA_ya8DcLs&NR=1

When you feel like giving up on somebody, remember why you held on for so long.

(אין מה לקחת אישית אלי, זה סתם קטע...)

תביני כבר! הוא לא אוהב אותך באמת!

הוא תמיד יאהב אותה לא משנה מה יהיה.

הוא יגיד לך שהוא אוהב אותך, והוא באמת אוהב אותך. אבל לא כמו אותה. לא כמו שהוא אהב ועדין אוהב אותה ויאהב לנצח, גם אם יתחתן איתך.

היא לא תחזיר לu אהבה יותר לעולם, ואת רק הפשרה. כי הוא יודע שהוא מתפשר כשהוא לא איתה. אבל אין לו יותר מידי ברירות, כי היא לא תהיה שלו שוב לעולם.

הוא לא אוהב אותך באמת! לפחות לא כמו שהוא אהב אותה.

הוא עושה לך יותר, הוא נותן לך יותר והוא מתייחס אליך הרבה יותר.

כדי שגם את לא תברחי לו. וכדי לנסות ולהרגיש שאולי אם אתה נותן יותר, ככה גם תרגיש. אולי ככה הוא ירגיש יותר. אולי הוא יאהב אותך יותר.

והוא לא.

הוא עדין אוהב אותה.

כשיתקל בה ברחוב הוא לא ידע אם לקפוץ עליה בנשיקות ולהתחנן שתהיה שלו שוב, או להסתתר עד שתלך. יעצום את העיניים כי היא הולכת עם מישהו אחר יד ביד.

כשהוא מנשק אותך, הוא חושב שהוא בעצם רוצה לנשק אותה. אפילו אם הוא אוהב אותך, כשאתם שוכבים הוא מתפלל שהיה שוכב איתה.

ואחר כך שוכב איתה ערומים מתחת לשמיכה, ונרדמים עד הבוקר שאחרי לאור השמש וציוץ הציפורים.

הוא אולי אוהב אותך,

אבל יאהב אותה יותר.

לעולמים.

נכנסתי לבית.

לא הסתכלתי על אף אחד.

עליתי למעלה וסגרתי את הדלת.

הדלת של החדר שלך.

נכנסתי מתחת לשמיכה וחיבקתי את הכרית שלך. עצמתי עיניים. הריח שלך היה דבוק אליה והרגשתי כאילו אתה ממש פה לידי. ידעתי שאם אפקח את העיניים אתאכזב.

בכיתי. בכיתי וסגרתי כל כך חזק את העיניים שאני לא יודעת אם זה מה שגרם להן לכאוב כל כך, או הבכי עצמו.

"איך הלכת ממני ככה?" צעקתי בשקט אל תוך הכרית.

דפיקה נשמעה בדלת. זינקתי מהמיטה כאילו פצצה נפלה על העולם, ולא רק עלי.

זאת הייתה אמא שלך. היא נכנסה לחדר ולא אמרה מילה. רק ישבה לידי וחיבקה אותי.

למה את לא בוכה לעזעזל? שאלתי את עצמי. אבל העדפתי לא לשאול את זה בקול. אולי עדיף ככה.

היה מביך לי מידי להישאר איתה ככה, בחיבוק הזה. התרחקתי והגנבתי חיוך. היא ניגבה לי את הדמעות והרחקתי את ידיה גם כן, וניגבתי אותן בעצמי.

זה היה מוזר מידי.

"את רוצה שאני אשאיר אותך לבד?" היא שאלה. הנהנתי והגנבתי לה חיוך נוסף. היא יצאה מהחדר בלי להוסיף מילה אחת. שמעתי את הדלת הקרובה יותר נסגרת אחריה.

אם תשאל אותי, היא פרצה בבכי לבדה בחדר השינה.

נשכבתי חזרה על המיטה, והמשכתי לבכות. כמו ילדה קטנה שלקחו לה את המוצץ או את הדובי שהיא כל כך אוהבת.

איך הלכת ממני ככה? איך נתת לזה לקרות?

איך אני נתתי לזה לקרות? איך נתתי לך ללכת ממני ככה? בלי לומר לי מילה.

התפשטתי ולבשתי בגדים שלך. אני אפילו לא יודעת להסביר למה.

ירדתי למטה כי לא הרגשתי נעים מהמשפחה שלך. וראיתי אותו שם. את זה שבגללו אתה רחוק ממני עכשיו. את זה שבגללו נכנס לי חול מתחת לציפורניים כשניסיתי להוציא אותך מתחת לאדמה.

"תעוף מפה! איך אתה מעז להראות את הפרצוף שלך כאן?!" צעקתי. בלי בושה. כמו שאהבת תמיד. באותו רגע לא היה אכפת לי שאני אולי עושה עוול גדול עוד יותר למשפחה שלך ולחברים. אבל ידעתי שאם הוא ישאר שם עוד דקה, אני אקח את הרובה שלי ואירה בו. הייתי מחוררת לו אתת הפרצוף. ואני לא חושבת שהייתי מרגישה על זה נורא כל כך. הוא לקח לי את החיים שלי. אותך. עין תחת עין.

אני אפילו לא יודעת למי הרבצתי באותו רגע, אבל כל כך הרבה אנשים משכו אותי בידיים והייתי כל כך עצבנית. ניסיתי להעיף מעלי את כולם וחבטתי בכל מה שזז.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה. מתגונן. כבר לא הגיבור הגדול שהוא חשב את עצמו. אני בטוחה שהוא מאשים ואוכל את עצמו. אבל באותו רגע לא חשבתי על זה וזה לא עניין אותי.

"תלך מפה כבר תל....." נפלתי על הרצפה בעוד איש או שניים מחזיקים אותי בידיים ועוזבים לאט לאט. התחלתי לבכות מול כולם. לא יכולתי להחזיק את עצמי.

הראש התחיל לכאוב. והבטן והרגליים וכל הגוף. התפתלתי על הרצפה מכאבים. הרגשתי כמו בסרט הזה..שנשמה של מישהו מת נכנסה בחברה שלו או משהו כזה. הרגשתי כאילו ניסית להיכנס לתוך הגוף שלי בכוח.

"לא לאאאאאא" צעקתי.

אור לקח אותי על הידיים למעלה בחזרה לחדר שלך. הוא השכיב אותי על המיטה וכיסה אותי עד העיניים.

המשכתי לבכות אני לא יודעת כמה זמן. ואור פשוט ישב שם לידי והסתכל עלי. עדין לבושה בבגדים שלך. עדין צורחת, מתפתלת ומסתבכת בתוך השמיכה.

ידעתי שעכשיו זה נגמר ולתמיד. ידעתי שי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. ורציתי כל כך.

רציתי לדעת איפה הדפוק הזה שהמציא את הגלגל וקבע שאי אפשר להחזיר אותו לאחור. הייתי הורגת גם אותו אם רק הייתי יודעת מי הוא.

לאן אני ממשיכה מכאן? שאלתי את עצמי. איך העולם לא עוצר מלכת?

אני לא מאמינה באלוהים. אם הוא היה קיים הוא לא היה נותן לזה לקרות. כתוב שאלוהים אמר "לא טוב היות העולם לבדו" ועכשיו הוא השאיר אותי לבד בעולם. אז איך יש אלוהים, איך???

לא יצאתי מהחדר שלך במשך כל השבוע. כמה אנשים נכנסו ויצאו די מהר. אני חושבת שגם אמא שלך נכנסה לפעמים כשישנתי וישבה לך על המיטה. לפעמים הייתי עושה את עצמי ישנה עד שתלך, כי לא באמת הצלחתי לישון יותר מידי.

הרגשתי שאני רוצה להיות איתך כבר. בדיוק כמו פעם.

לא יכולתי לחכות עד שיגיע היום שלי.

אז החלטתי.

אני באה.

(הייתי היום באזכרה של דניאל. אני לא רוצה יותר ללכת לדברים כאלה. אני לא רוצה מוות!)

"מייקי!" קראתי ודחפתי את האנשים שהיו בדרכי. רצתי אליו כמו ילד שרץ לעוגת שוקולד שהוא כל כך אוהב.

קפצתי עליו, כרכתי את הרגליים שלי סביב המותניים שלו, התיקים נפלו, והסתחררנו במקום כמו בקרוסלה.

זה לא יהיה עוד סיפור רגיל. לא תשמעו פה דו שיח בין שני אנשים או יותר. אני רק אספר לכם על מייקל, מיכאל, אם תרצו.

מייקי הוא אחי הגדול. אבא ואמא קראו לו מיכאל, אבל סבא וסבתא, שגרים בקליפורניה, תמיד קראו לו מייקל. משם זה התגלגל.

נולדתי כשמייקי היה בן 5. כנראה שהמסר שמצטרפת עוד תינוקת למשפחה לא עבר אליו כמו שצריך כי אמא סיפרה לי שיום אחד היא נתנה לו ערמת של כביסה ואמרה לו "לשים את זה בקופסה", כאשר הוא חשב שהלול שלי זה הקופסה ואני סתם בובה ששוכבת בפנים.

אני זוכרת אותו תמיד כאח הגדול האולטימטיבי. זה שמציק לאחותו בגיל קטן, אבל כמובן שומר עליה מילדים רעים בבית הספר. כשגדלנו היינו ממש חברים טובים על כל המשתמע מכך. החברים הכי טובים.

עד שיום אחד מייק ברח מהבית בלי לומר לי אפילו שלום.

אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. הייתי בת 16, ומייק בן 21. כשהלכתי לישון שמעתי את מייק ואבא רבים. לא בדיוק הבנתי מה הם צרחו, אני רק זוכרת שכל הרחוב יכול היה לשמוע אותם.

אני חושבת שזה היה קשור לזה שאבא חושב שמייק צריך "להתחיל לחיות כמו גבר" או משהו כזה. מה זה אומר? למצוא עבודה, להתחיל ללמוד וכמובן לעבור לגור לבד. מה הקשר בין זה לבין לברוח מהבית?

אם שמעתי נכון את הריב, מייקי אמר משהו כמו "אם אתה לא רוצה אותי פה, לא תראה אותי יותר בחיים", או משהו כזה. אוקיי אז "ברח מהבית" זה לא בדיוק ההגדרה, אבל לא כל כך הצלחתי למצוא מילה אחרת.

אני זוכרת שמייקי הלך לחדר שלו, וקראתי לו שייכנס אלי לחדר. רציתי שיספר לי מה קרה. אבל הוא צרח עלי שאעזוב אותו בשקט, נכנס לחדר שלו וטרק את הדלת. נרדמתי בלי שבכלל רציתי וכשהתעוררתי בבוקר, מייק כבר לא היה בבית.

אין מכתב, אין אפילו חפץ שהוא השאיר לי. לקח את הדברים שהוא צריך ונסע לסבא וסבתא. לאמריקה. אבא לא מבקר את סבא וסבתא (כי הם ההורים של אמא, והם לא החברים הכי טובים), ככה שכנראה ובאמת אבא לא יראה את מייק בחיים.

לא הבנתי אותו וכעסתי עליו מאוד. אבא בסך הכל רצה שהוא ייקח את עצמו בידיים ויתחיל לחיות. משהו שכל אחד צריך לעשות באיזשהו שלב בחיים שלו. והוא פשוט לקח את זה לכיוון שאני חושבת שהוא קיצוני מידי ועזב פה את הכל.

מה ההבדל אם אתה עובר לגור לבד ומוצא עבודה בארץ, או אם אתה יוצא מהבית בלי להגיד כלום, תוך משהו כמו 5 שעות וטס לאמריקה כדי בסופו של דבר לעבוד ולגור לבד (לא באמת חשבתם שמייקי יישאר לחיות אצל סבא וסבתא, נכון?). מייקי היה אצל סבא וסבתא בקושי שבועיים או שלושה והוא כבר עבר לדירה עם עוד שותף ושותפה.

כתבתי לו את האי מייל הכי חריף בעולם. הכי חריף שיכולתי להוציא על הכתב, ושיכולתי בכלל להוציא עליו. אני אוהבת את אחי מאוד ולא אוהבת לדבר אליו בחוסר כבוד או משהו כזה. אבל כעסתי עליו. הוא פשוט נטש אותי פה עם שני ההורים הדפוקים שלנו. ולא אמר לי כלום.

עוד יותר כעסתי כשהוא לא ענה לי לאי מייל. שהוא אפילו לא טרח להתקשר.

(אני אמשיך פעם אחרת, אין לי כוח, סתם היה לי משעמם...)

זה סיפור "קצת" הזוי אבל היה לי משעמם תחת

הגעתי למצב שלא רציתי לחיות יותר. ידעתי שגם ככה אני הולכת למות אז... למה למשוך או לנסות לשנות את מה שאלוהים החליט?

"אני ענת, ויש לי סרטן", זה המשפט שהייתי צריכה להוציא מהפה פעם בשבוע, כל יום שלישי, עד שהחלטתי שאני לא הולכת יותר לקבוצות תמיכה האלה.

זה גם ככה לא עוזר לי. חדר מלא בתמיכה דכאונית.

כל זאת ועוד, עד שפגשתי את תמיר. עונה על ההגדרה של "בחור יפה", אין ספק. שיער שחור, חלק וקופצני משהו, ועיניים כחולות כמו הים.

"איזה כובע מדליק..." אמר לי איזה בחור ברחוב.

"תודה" עניתי בחיוך והמשכתי  ללכת.

"אני בטוח שמה שיש מתחתיו הרבה יותר יפה" הוא צעק. אני הייתי בטוחה שלא.

"סליחה?"

"פשוט...לבחורה כמוך בטוח יש שיער יפה שישלים לגמרי את כל מה שאני רואה" הוא אמר לי. קצת נבוך מניסיון הפלרטוט שאני בטוחה שגם הוא מצא מוזר, אם כי מקורי ביותר.

הורדתי את הכובע וחייכתי.

"אופס"

"זה בסדר..זה היה די מרשים כל הקטע הזה"

"כן..שיהיה.. אני חייב ללכת..", אמר אותו בחור תוך כדי הליכה מהירה ביותר. חשבתי ש..הוא מאותם אנשים צרי אופקים שחושבים שסרטן זה מדבק אם רק מסתכלים עליו. כאילו זו צרעת או משהו בסגנון.

המשכתי ללכת, קצת טרודה ממה שקרה, אבל העברתי את זה. נכנסתי הביתה. שוקו שמע את הדלת נפתחת וקפץ עלי. שוקו זה הכלב שלי. כלב זאב לבן ויפה שכמוהו אני מבטיחה לכם שלא ראיתם קודם.

"יש לך 2 הודעות חדשות" ביפ.

"היי מותק, אל תשכחי, סרט, הערב ב8 בקניון, לא לאחר. זאת נדיה דרך אגב, למקרה שלא זיהית ברוב חוצפתך."

ביפ.

"שכחי מזה, 7 וחצי"

ביפ.

נדיה ברון, חברתי הטובה ביותר. תכירו.

תוך כדי שמיעת ההודעות, התחלתי להוריד מעלי את כל השכבות שעטפו אותי. ביום אחר אולי גם הייתי מייבשת את השיער במגבת. לא שמעתי אפילו דפיקה בדלת, אבל כן שמעתי את שוקו נובח.

פתחתי את הדלת אפילו בלי לשאול מי זה, ועמד שם אותו בחור מלפני כשעה.

"אהה..." הוא השפיל את מבטו, "רציתי להגיד ש..."

"כן...?"

"אני ממש מצטער. לא רציתי להעליב אותך כשברחתי, פשוט חשבתי שהעלבתי אותך מספיק עם הניסיון שלי לדבר איתך".

הבחור היה היה כולו רטוב.

צחקתי קצת. "אם ככה, זה בסדר. בוא כנס תתייבש קצת".

קצת? תרשו לי לקצר ולהגיד לכם שה"קצת" הזה נגמר בבוקר שלמחרת. לא, לא צריך להגזים. הגשם לא הפסיק באותו יום אפילו לשניה. כאילו הוא לא רצה שהבחור היפה הזה יצא לי מהבית.

"אני תמיר"

"ענת", לחיצת יד מושלמת. נעימה. יד חמה אפילו שבחוץ 0 מעלות על בטוח.

בבוקר הגשם כבר הפסיק, ואיכשהו מצאתי את עצמי על הספה עטופה בשמיכה, ואת תמיר על הרצפה עם הכרית של שוקו מתחת לראש.

"אהה...אני לא חושבת שאתה רוצה להמשיך לישון על זה"

"למה?"

"כי זה הכרית של שוקו"

תמיר חייך. "אם ככה תגידי תודה לשוקו, הוא מאוד נדיב"

"אני אמסור לו".

"אני חשוב שאני אלך עכשיו".

ליוויתי אותו עד פתח הדלת.

"זה היה מאוד..." הוא אמר בשקט, "מוזר" והוא חייך חיוך לבן ומקסים.

"בהחלט" חייכתי גם. חיוך מקסים קצת פחות.

הוא נתן לי נשיקה על הלחי. קצת קרוב לשפתיים, אבל לא יותר מידי.

"ביי". הוא פשוט הלך.

סגרתי את הדלת וזרקתי את עצמי על הספה האדומה שבסלון. הספה הכי ישנה, נוחה ויפה בעולם, אני מבטיחה לכם. דגש על "ישנה" אבל זה לא מפריע לי כל כך. היא שלי. חייכתי ועצמתי עיניים. להפתעתי הרבה, נרדמתי בחזרה.

עכשיו תדמיינו לכם כמו בסרט, שמישהו נרדם והתמונה מתעמעמת קצת וכאילו נכנסים לתוך החלום שלו ואז ככה נמשך חצי סרט, עד שכבר שוכחים שזה חלום ואז בסוף הסרט השחקן מתעורר. זה בערך מה שקרה לי מאותו רגע, רק שזה לא היה חלום. הלוואי וזה היה.

תמיר ואני נהיינו זוג. לא הפריעה לו הקרחת שלי, או העובדה שאת רוב השבוע שלי אני מבלה בבית חולים. עד שיום אחד הוא הצטרף אלי. לא היינו יותר מידי זמן ביחד, אני לא בדיוק זוכרת, אני ממש לא בן אדם של תאריכים ולוחות זמנים. גם ביום השנה שלנו, תמיר הוא זה שהזכיר לי. לא ניכנס לזה. ממש פאדיחות.

בכל מקרה.. יום אחד תמיר החליט להצטרף אלי לבית החולים. היום עושים הקרנות.

בימים של הקרנות, תמיר לא היה רואה אותי אף פעם. זה לא הדבר הכי נעים בעולם, לא לחוויה ולא למראה. לא ידעתי שהוא יבוא. גם הוא לא ידע. האשמתי אותו בכל זאת.

"לא לא לא למה את בוכה יפה שלי?"

ישבתי בחדר על כיסא קטן, עטופה בחלוק של חולים, כשראשי בתוך ידיי, שעונה על אחת המיטות בחדר. בכיתי.

"לך מפה"

תמיר לא ענה. לרגע קיוויתי שלא ילך אף שרציתי שילך. הרגשתי את היד שלו על הגב שלי. צרחתי. בכיתי ושוב צרחתי. אני חושבת שהוא קצת נבהל. אני יודעת שאני הייתי נבהלת, והייתי קצת מבוהלת מעצמי.

ואז היה שקט פתאום. הצצתי למטה על הרצפה לחפש זוג רגליים שעומדות לידי, ולא מצאתי. עצמתי עיניים חזק ופקחתי אותן במהרה, אולי לא ראיתי כל כך טוב. הרגליים שחיפשתי לא עמדו לידי. לא ידעתי אם לכעוס עליו או להעריך אותו.

כשהגעתי הביתה, לא מצאתי יותר מידי. רק את שוקו שהרגיש שהיום זה לא יום טוב לקפוץ עלי. נכנסתי לחדר שלי ונכנסתי למיטה. הרגשתי שהיא די ריקה פתאום. בכיתי עד שנרדמתי.

משב קריר של משהו דומה לרוח ליטף לי פתאום את הגב, ונהיה חמים שוב. ואז הרגשתי עקצוצים על השכמות. זה היה תמיר שנכנס מתחת לשמיכה ושם את ראשו על גבי. הסתובבתי, עדין קצת מטושטשת מהשינה, ושמתי את ראשו על חזי. נישקתי לו את השיער ואת המצח ונרדמנו ככה.

אני חושבת שישנתי קצת יותר מבן אדם ממוצע באותו יום. כי כשהתעוררתי היה כבר הבוקר שלמחרת ותמיר לא היה לידי.

חיפשתי פתק או משהו על המיטה או על השידה ולא מצאתי כלום. חיפשתי את הפלאפון, אולי הוא שלח הודעה ולא שמעתי. כלום. עד ששמעתי את דלת השירותים נטרקת. תמיר כמעט וזינק לתוך המיטה (לא מאשימה אותו, היה קר) וחיבק אותי מאחור. לא דיברנו על מה שקרה אתמול. פשוט נשארו במיטה כמעט עד 2 בצהרים (אפשר להגיד ש-שש שעות עברו מאז שהתעוררתי), כשהבטן מקרקרת ולא אכפת בכלל.

"אני רוצה שתלך" אמרתי, בקול חצי חנוק, כאילו לא רציתי להגיד את זה.

תמיר שתק. ידעתי שהוא לא נרדם, אפילו שהייתי עם הגב אליו. הסתובבתי אליו והסתכלתי בעיניו הכחולות. כחול צלול כזה לא ראיתם מימיכם.

"לך"

"לא רוצה" הוא לא ידע אם לחייך או להיות רציני.

בשלושה ימים האחרונים של אותו שבוע, תמיר היה באיזו נסיעה מהעבודה (שוב פעם). הוא לא ידע שבאותם שלושה ימים הרגשתי כמו בתוך סיוט. הקאות בלתי פוסקות וחולשה. הוא חזר יומיים מוקדם יותר ובסך הכל רצה להפתיע אותי כשהוא בא לבית החולים עם זר פרחים ענקי שנשמט מידיו אל הרצפה כשראה אותי באותו חלוק לבן.

"אני לא רוצה שתהיה פה יותר!" בלי לשים לב, זינקתי מהמיטה ודחפתי אותו. דחפתי אותו מחוץ לחדר אל המסדרון ומשם אל הרחוב. טרקתי את הדלת.

אותו שבוע כל כך שיגע לי את השכל, שזה גרם לי להרגיש שאין לו יותר מה לעשות פה. עוד מעט אני גם ככה הולכת.

שמעתי אותו צועק מבחוץ, מנסה לשבור את הדלת. שמעתי דברים כמו "אני לא אעזוב אותך בחיים לא משנה מה תעשי", כשציפיתי שיגיד דברים כמו "אני לא יודע מה עובר עליך פתאום, זה לא שיש לך סרטן מאתמול, מצידי תלכי להזדיין".

רצתי להקיא שוב. כשחזרתי לסלון היה שקט בחוץ. לא שמעתי דפיקות על הדלת ולא את תמיר צורח. הצצתי בחור של הדלת ולא ראיתי כלום חוץ מכתם שחור על הרצפה. זה היה תמיר יושב במן תנוחה עוברית שכזו צמוד לדלת, מסרב לזוז.

אני לא רוצה לדבר כל כך על מה שקרה מאותו יום והלאה. אפשר רק להגיד שזה כלל הרבה בכי, תחנונים הדדיים, עצב ואושר. והרבה הרבה התנצלויות מצידי. פשוט... לא רציתי שהוא יראה אותו ככה. זה לא שפחדתי שאולי הוא לא ירצה אותי יותר, הוא הרי ידע מהיום הראשון מה הוא מקבל וסרטן זה לא סוד כזה גדול בעולמנו.

אני חושבת שעבר בערך חודש מאז אותו יום. אישית, הרגשתי שזה כבר הסוף. לא רציתי ללכת יותר לטיפולים כי... לא חשבתי שיש טעם. זה משתלט. "זה" משתלט.

אתם באמת חושבים שהפסקתי? לא. בכל יום בכיתי לתמיר שאני לא הולכת יותר, ובכל יום הוא דחף אותי מחדש ללכת ביום למחרת. הוא היה מעיר אותי בבוקר ולוקח אותי לבית החולים, בין אם רציתי ובין אם לא. הוא סירב לתת לי להיכנע, על אף שכבר נכנעתי מזמן.

יום ההולדת ה25 שלי הגיע. פשוט אחלה של יום. מה קיבלתי מתנה? כימותראפיה.

כשחזרתי מהטיפול הביתה, ראיתי את שוקו משחק עם כדור שיערות. לי בזמן האחרון אין שיער, אז זה נראה לי קצת מוזר.

"אהה...היי." תמיר הציץ מאחורי אחד הקירות, כשהוא מסתכל חצי לרצפה וחצי עלי. שיערו השחור נעלם.

"מה עשית?!" צרחתי בקול גבוה וצפצפני.

"אהה...אני לא בדיוק יודע"

"מה זאת אומרת 'אתה לא בדיוק יודע'???"

תמיר לא ענה. ראיתי על הפנים שלו שהוא רוצה לבכות בכי של ילד שגילה שההורים שלו מתגרשים. לא הכרחתי אותו לענות. נפלתי אל תוך ידיו והתחלתי לבכות בעצמי.

אני לא יודעת למה בדיוק הוא עשה את זה, אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה לדעת.

הוא החזיק אותי כל כך חזק, כאילו עוד שניה אני באמת הולכת לעולם שכולו טוב.

תמיר לקח לי את יד שמאל והשחיל טבעת על הקמיצה. טבעת זהב לבן, עם אבן כחולה כמו העיניים שלו, ושני יהלומים מכל צד. לא עניתי לו אפילו. אבל שבועיים אחר כך ישבתי מול אלבום התמונות שלי כדי לבחור...שיער. קניתי פיאה בלונדינית, ארוכה ארוכה. שבוע אחר כך, המשפחות והחברים כבר היו אצלי בגינה. סליחה, אצלנו בגינה. וגם שוקו.

אני רק יכולה לתאר את תמיר כמלאך עם איך שהוא היה נראה מתחת ליריעה הלבנה שחיכתה לי בקצה של שטיח לבן וארוך, כשאבא ואמא הולכים איתי בידיים שלובות.

תמיר לא חיכה יותר מידי וכבר נשק לי על השפתיים. נשיקה מתוקה כזו לא טעמתם אף פעם, אני מבטיחה לכם.

הכל נגמר, ואני הלכתי לישון. נשארתי בשמלה הלבנה שסבתא תפרה לי. זה לא הדבר הכי אובייקטיבי להגיד אבל זו באמת השמלה הכי יפה שראיתי אי פעם. כל כך פשוטה ויפה. סבתא כבר תפרה לי הרבה שמלות בעבר. לכל מיני אירועים. זאת הכי יפה.

תמיר צילם אותי וראיתי את התמונה הזו כשבוע לאחר מכן, יחד עם שאר התמונות מהחתונה. ולמה אני מספרת לכם את זה?

כי יומיים אחרי כן, נסענו שוב לבית החולים. וזה לא היה בשבילי. תמיר התחיל להקיא דם. הוא היה חיוור מאוד.

הרופא סיפר לי שלתמיר יש סרטן.

נסיעות העבודה האלה של תמיר, היו בעצם "עבודה בעיניים" והוא גילח את הראש כדי שאני לא אשים לב שהוא מקריח מהטיפולים. הוא גילה את זה כשלושה חודשים לפני כן.

ארבעה ימים ישבתי ליד המיטה שלו, כשהפעם הוא זה שבחלוק הלבן ומבקש ממני ללכת, אבל רק כדי להתקלח ולחזור).

בבוקר החמישי, תמיר כבר לא היה איתי. חזרתי הביתה לבד, לבושה בבגדים שתמיר בא איתם.

המעטפה החומה והגדולה כבר חיכתה לי על השולחן בסלון. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לא באמת לשבת ולהסתכל על התמונות מהחתונה. אבל כתב היד של תמיר על המעטפה, שאמר "תפתחי אותי", לא השאיר אותי אדישה במיוחד.

ראיתי את התמונה שלי. ישנה על המיטה, בשמלה הלבנה שלי, בשקט וברוגע מופתי ויוצא דופן. אפילו אני הצלחתי לראות את השלווה על הפנים שלי.

כעסתי על עצמי, על שהייתי כל כך רגועה ושלווה ולא שמתי לב למתרחש סביבי.

התמונה שבאה אחר כך, הייתה שלי ושל תמיר מתנשקים מתחת לחופה. בשוליים הלבנים, ממש למטה בקצה היה חץ קטן ושחור. הפכתי את התמונה.

"אני אשאר איתך לנצח".

היום אני בת 86, אחרי שהסרטן חזר אלי בפעם השלישית. היום, אני הולכת לבקר את תמיר. האהבה הכי יפה שלי. האהבה שרצתה למות במקומי, והצליחה לעשות את זה.

היום ניפגש, ואני אתן לו נשיקה על השפתיים.

היום, תמיר יצליח לקיים את ההבטחה שלו, וישאר איתי לנצח.

בעולם שכולו טוב.

"תתחתני איתי."

"מה?"

"תתחתני איתי."

שוב, זהו השלב בתסריט שבו צריך לכתוב "לונג פאוז". אלי לא ענתה לי.

וככה ישבנו בשקט. מסתכלים אחד על השניה, עד שיבוא הצלצול ויגאל אותנו ממה שהשתרר בחדר באותו רגע. אני אפילו לא בטוח מה זה היה. מבוכה או בלבול, אולי אפילו היא רצתה להסכים אבל רצתה למשוך אותי בלשון (בשביל להלחיץ אותי, בשביל הצחוק, כמובן).

לקחתי נשימה עמוקה. "נו?"

"מה נו?"

"למה את לא עונה לי?" שאלתי, הרגשתי את הלב שלי מתחיל להתרגז מעט.

"עניתי לך אתמול בלילה!"

רגע, רגע, רגע. מה?

"מה?!" הגבהתי קצת את הקול.

"שאלת אותי את זה אתמול בלילה, ועניתי לך!"

"מתי?" שאלתי, עדין בהלם. או שאלי שלי הוזה, או שאני מצליח לעשות דברים מדהימים מתוך שינה. אני לא בטוח מה משתי האפשרויות הייתי מעדיף שתהיה נכונה.

"אתמול בלילה חיבקת אותי מהצד וזה העיר אותי ושאלתי אותך מה קרה ושאלת אותי בדיוק את אותה שאלה ששאלת אותי עכשיו". היא הרימה את היד והראתה לי את הטבעת. לא ראיתי את אלי לצידי, כשהתעוררתי בבוקר. אני בטוח שאם הייתי רואה אותה, הייתי שם לב שיש לה טבעת שאני בעצמי קניתי על האצבע.

פתחתי את הקופסה שהוצאתי מהכיס והיא באמת הייתה ריקה. ואז עלה לי בראש זיכרון על מחשבה שהייתה לי הבוקר, כשהחלטתי ללכת לראות מה אלי לא רוצה שאני אראה כשהיא במכון. הסתכלתי למטה, וראיתי את המכנסיים הכחולים הכהים שלי. לבשתי אותם אתמול, ושמתי שם את הטבעת כדי שאלי לא תמצא אותה בטעות. חשבתי לעצמי שאם אלי תשים לב שאני לובש את אותם מכנסיים שלבשתי אתמול היא תצא מדעתה ותגיד לי שאני מסריח, בחצי צחוק וחצי רצינות שכזו.

"אני... אני באמת לא זוכר שעשיתי דבר כזה".

שוב, "לונג פאוז".

לפתע אלי המחישה לי  למה מתכוונים כשאומרים "להתפוצץ מצחוק". למה היא צוחקת כל כך?

"א.. א..." היא לא הצליחה להוציא מילה אחת מהפה, כי היא לא יכלה לעצור את הצחוק. "אתה חיבקת אותי בלילה ושמת את הרגל שלך עלי, והרגשתי משהו קשיח שהציק לי..." והיא המשיכה לצחוק בקול רם כל כך, "סובבתי אותך והוצאתי את הטבעת מהכיס".

אוקי, זה כבר מתחיל להישמע יותר הגיוני מאשר שאני עושה פעולות שלמות מתוך שינה.

אלי זינקה מכיסא הגלגלים שלה, חיבקה אותי, נפלתי על הגב והיא נפלה עלי. אני לא חושב שראיתי אותה אי פעם שמחה כל כך.

"ראיתי אותה והיא הייתה יפה כל כך, שהייתי חייבת לשם אותה.... למען האמת גם רציתי לראות את הפרצוף שלך כשתחשוב שהצעת לי נישואין ולא זכתה את זה בכלל".

אלי כבר כמעט בת עשרים וארבע, ועדין אוהבת לעשות שטויות כמו ילדים בני שש, לפחות.

שתקתי כמה דקות, והסתכלתי עליה. על כל חלק בפנים היפות שלה, "טוב את מוכנה לענות לי לפחות?"

"אהה נכון, החלק הזה... בטח יא משוגע!"

התגלגלנו על הרצפה לאורכו ורוחבו של הבית, מתחבקים, מתנשקים ומדגדגים אחד את השני. כשפגשנו את השטיח של הסלון, נרגענו, לקחנו נשימה עמוקה, שכבנו על הגב והסתכלנו אחד על השני.

אחרי זה, אני רק זוכר שחלמתי על אלי הולכת לאורך המסלול.

במכון.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי עם כרית קטנה מתחת לראש ושמיכה שמכסה כמעט את כולי. הסתכלתי ימינה, ואלי לא הייתה שם. הסתכלתי שמאלה, וראיתי אותה יושבת ליד שולחן האוכל עם המחשב הנייד שקניתי לה, ממש לא מזמן. אני מכיר את אלי. כשהיא מתחילה משהו, אם היא תרצה אותו מספיק, היא גם תסיים אותו. אני לא יודע איך היא הגיעה לשם, אבל אני מניח שזה דרש ממנה הרבה מאמץ. כי היא עדין הייתה ישובה על כיסא הגלגלים, שאם אני זוכר נכון, נשאר רחוק מאיתנו אחרי שהיא זינקה עלי. הרגשתי את המכה בגב שקיבלתי מאותה קפיצה, אבל לא אמרתי כלום.

"אל...?" אמרתי בעייפות, וגם קצת מתוך כאב.

"כן, אהוב שלי?" קולה היה מתוק יותר משוקולד ודבש ביחד. קול שעושה לך כאב בטן נעים שכזה. היא ניגשה אלי, ולאט לאט הפילה את עצמה מהכיסא כדי להתעטף יחד איתי בשמיכה. בניגוד אלי, השמיכה הזו יכולה לכסות את אלי, ועוד יישאר מקום לא מנוצל.

"מה עושים עכשיו?" שאלתי.

"עם מה?"

הסתכלתי עליה. מחכה, אולי היא תבין. היא לא.

היא שמה את ידה הקטנה על הלחי שלי, משם למצח ומשם לשיער. היא חייכה אלי.

"את באמת לא מבינה על מה אני מדבר?"

"באמת שלא", היא אמרה בקול עדין ושקט.

"מה עושים עם הכיסא?"

פחדתי שעצם העובדה שאני "יודע עכשיו" על מה שהיא עושה כמעט כל יום, תגרום לה להפסיק ללכת למכון. אני לא בטוח למה,

ואלי לא תסכים להתחתן איתי עד שהיא לא תלך. היא תרצה ללכת אלי כשאני מחכה לשים לה את הטבעת על הקמיצה. לא להתגלגל. לא מצאתי אפילו טעם להתווכח, או להגיד לה שלא אכפת לי איך היא תבוא אלי.

"נמשיך ללכת, עד שניפטר ממנו".

שמחתי. אלי מסכימה להמשיך ללכת למכון. היא כבר לא פוחדת ולא בוכה.

יצאנו לשבת על הספסל מעץ שתקוע באדמה בגינה שלנו, אני לא בטוח כמה זמן. אני רק יודע שזה שם כבר הרבה שנים, עוד לפני שעברתי לשם. היא הניחה את ראשה על הרגליים שלי, וליטפתי את שיערה הארוך והחלק. הפעם היא זו שנרדמה.

הסתכלתי שמאלה וראיתי את הגדר החיה שצומחת בכל יום. נזכרתי ביום ששמעתי את הצחוק שלה וניסיתי לראות מבעד לגדר מי צוחק ככה. דנה ומשפחתה כבר לא גרים שם. סתם משפחה עם שלושה ילדים, ששניים מהם כבר עזבו את הבית.

כשהיא התעוררה, החלטתי לקחת אותה אל חוף הים. אחד המקומות האהובים על אלי. הורדתי אותה בעדינות מהכיסא, והושבתי אותה בצורה כזו שהגלים יגיעו לה אל הרגליים. שכבנו עם ראשנו בתוך החול.

משום מקום, אלי קמה במהירות וגררה את עצמה לים.