לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Where the light is




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2010

לא רציתי


לא רציתי לעזוב

אבל לא הייתה לי ברירה

לא רציתי שתדעי

של מי הייתה אותה בחירה

 

אני יודע שזה שתהיי שלו

יהיה מאושר עד סוף הימים

וגם אם אותו לא תרצי באמת

ותאהבי יותר את הכוכבים

אני שלך,

אהובתי,

לעולמים.

 

לא רציתי שתהיי

של סתם איזה בחור אחר

לא רציתי שתראי

עולם אולי יפה יותר

 

אני יודע שזה שייקח אותך

יזכה ביפה בכל הנשים

וגם אם אותו לא תרצי באמת

ותאהבי יותר את הכוכבים

אני שלך,

אהובתי,

לעולמים.

 

ועכשיו אני במיטה

מחבק את הכרית

שהריח שלך עוד דבוק לה

אפילו שלא היית

 

כי לא רציתי שתהיי

של מישהו אחר

וגם אם אני בטוח

שאת רוצה יותר

אני אתן לך הכל, גם את הכוכבים

אני שלך,

אהובתי,

לעולמים.

 

 

הייתה לי מנגינה בראש ופשוט התחילו להתחבר אליה מילים...

 

 

נכתב על ידי AKAlil , 30/1/2010 19:00   בקטגוריות שירים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




איפה אתה ירח שלי?

לאן נעלמת לי ככה פתאום?

אני אלך לישון עכשיו

וכשאתעורר בבוקר

אבקש מאלוהים חזק שזה היה חלום.

שאתמול בלילה,

לא באמת לא היית בשמיים

שהלילה כשאסתכל גבוה

תהיה שם ותקרא לי פעמיים

פעם אחת כדי שאבוא

ופעם שנייה כדי שאתקרב יותר

ומחר בלילה כשאלך לישון

תהיה לידי גם כשאתעורר

נכתב על ידי AKAlil , 30/1/2010 12:16   בקטגוריות שירים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




שירן עכשיו סיפרה לי...שדניאל דיברה עם מיתר בטלפון ומיתר שמעה אותה צועקת "אדום אדום...!!!" ו....כן לא נראלי שיש צורך להוסיף מה קרה אח"כ.

 

הכי מוזר...זה כשמישהו מת, לא חשוב מי בכלל, אתה לא יודע מתי זה בסדר לחזור להיות שמח. ישבנו בקו סגל (אחרי שכבשנו אותו, כמובן) והתחלנו לצחוק עם המפקדים וכל מיני כאלה ו...פתאום קלטתי שאני צוחקת ועושה שטויות ו...לא ידעתי אם זה בסדר. לפני חמש דקות ממש בכיתי. זה מעבר חד מידי.

זה בכלל מה שנקרא "תפנית מפתיעה בעלילה" כל הקטע הזה.

 

דודה שלי הביאה לי מתנה לסיום קורס עוגת נוטלה.............זה צריך להיות אחד הדברים!!!!! תכף נאכל כל המשפחה ביחד.

 

אמרתי לאמא שלי לא לבוא לטקס. באחת הצורות האולי הכי מגעילות שיש. והיא באה בכל זאת. עם בלונים. מה באת מה???????????????????????????????????????????????????????

 

שתהיה שבת של שלום ושקט.

נכתב על ידי AKAlil , 29/1/2010 21:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




איש חכם, הוא איש שיודע שיש דברים שהוא לא יודע.

טיפש הוא זה שחושב שהוא יודע הכל.


קמנו כולנו לבוקר קשה. שוב דיברתי עם שושי ופגשתי את אדמוני, עומר ועדי באוטובוס...ומסתבר שיש לי שיחה עם כמה כיתות השבוע בבית הספר.

כל הפייסבוק שלה מלא בהודעות....והסטטוס שלה אומר שהחיים מנצנצים אליה כמו יהלום.

 

נסעתי לבסיס בבוקר ופגשתי את רותם המנאייק...ואז הצטרפו אוריאן סיון וחצי מחלקה חח כולם מוודאים שאני בסדר ומספרים לי מה ראו ומה שמעו.

היו גם את האנשים המציקים שלא קולטים שאני לא במצב רוח לתת להם פירוט מלא של האירוע ושלא מעניין לי את התחת שהם לא הבינו מה בדיוק קרה. אני ממש לא במצב רוח לתת לאנשים תרשימי זרימה כאלה ואחרים.

סיפחו אותי למקום ממממממממממממש רחוק...צריפין. המ"מ המחליפה וחברה שלי ממסלול קודם אמרה לי שזה מקום שפיץ עולם, ואני לא בדיוק יודעת לאן אני הולכת אז אין כרגע ממה להתבאס. חוץ מהעובדה שזה הכל קשר ותרגילים והמ"מ שלי יודעת שזה שני דברים שאני שונאת, כי אני שפיצית במחשבים.

 

זה מוזר....כשאתה לא באבל אתה לא מבין למה, כי אתה אמור להיות בדרך כלל. כשאתה כן באבל, אתה לא יודע מתי זה מוקדם מידי להמשיך בחיים שלך ולשמוח.

אני תקועה בסיטואציה השניה. מתי ממשיכים החיים עכשיו? כי זה קשה לקבל דברים כאלה.

זה מוזר ואני עדין מחכה לשיחת טלפון שתגיד לי שעבדו עלי ועל כל המדינה.

 

שבוע רגילה. לנוח ולהרגע.

 

היגיון - מילה שלא צריכה להיות קיימת.

נכתב על ידי AKAlil , 28/1/2010 21:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לזכרך...


יש משפט שאבא שלי אמר לי מזמן, כשהייתי קטנה, בהקשר אחר לגמרי, שאני בחיים לא אשכח.

"הורה שקובר את הילד שלו זה דבר לא טבעי".

אתמול הייתה לנו שבירת דיסטנס עד חצות בערך. התקלחתי, הלכתי לישון ואחרי שכל יום אני קמה עוד לפני השמש, ואחרי שהשבוע היה מזג אוויר מגעיל (מי כמוני יודעת, ששמרה בגשם), שמחתי לקום אחרי השמש וליום יפה וחמים יותר.

היה פשוט יום יפה.

עד ש...חצי שעה אחר כך, סיפרו לי כמה שהוא לא. כמה שהיום הזה לא יפה.

כי ילדה שאני מכירה מכיתה א', נהרגה בתאונת דרכים.

בחצי שעה הראשונה, לא ידעתי בדיוק מה זה אומר. המוות היחידי שחוויתי של מישהו שאני מכירה הוא של סבא שלי כשהייתי בת 6 או 7 ולא ממש הבנתי מה זה אומר, היום טיפה יותר. ואז התחלתי לבכות. התקשרתי לשושי ולעוד אנשים. נתנו לי אפילו לצאת ללוויה, אבל הייתי צריכה לחזור לטקס סיום וראיתי שזה לא מתאפשר לי מבחינת זמנים.

ישבתי על הדשא, מנסה להבין איך ולמה ומתי.

ילדה כל כך קטנה, שעוד לא התגייסה אפילו, שרצתה להיות עורכת דין והעובדה שכולם צחקו על ההחלטה הזאת לא הזיזה לה בכלל, ילדה שכל כך אהבה לבלות ולשמוח ולעשות שטויות...פתאום...מתה.

כל היום חשבתי עליה. מנסה לדמיין את האירוע, לפי מה ששמעתי...

ניסיתי לחשוב על מה היא חשבה באותו רגע, וכן, אפילו חשבתי על זה שהייתי רוצה לשאול אותה איך זה למות. אני פוחדת מהמוות מאוד. זה אחת הסיבות שיש לי סיוטים.

מוות אצלי מקבל משמעות קצת שונה ואני מביטה עליו בצורה טיפה שונה מכולם, ואני יודעת את זה.

חשבתי על אנשים שאני אוהבת, ועל כמה שאם עכשיו בכיתי ולא רציתי לעשות כלום, כמה שאני ארצה למות ביחד איתם כשיומם יגיע, בדרך זו או אחרת. כי מוות הוא חלק מהחיים וזה לא משהו שאפשר למנוע. לצערי הרב.

חשבתי גם על אמיר. על איך שהוא נוהג לפעמים או על האנשים שהוא נוסע איתם.

וגם..לא צריך לנהוג או שמישהו מטורף יסע באוטו כדי להיהרג בתאונה. אפשר סתם לנסוע בשקט ובזהירות, עד שמטורף מטומטם אחר יפגע בך ואז תיהרג.

אני לא באמת יודעת מה הסיפור בדיוק. אם מישהו שתה או סתם עשה פוזות או לא יודעת מה...אבל מטורפים לא חסרים על הכביש. ולא האמנתי אף ]פעם שאני ארגיש את זה כל כך מקרוב.

אני עדין לא מצליחה לתפוס את זה. שהיא לא פה כבר. שבפגישת מחזור שלנו ובחלוקת תעודות בגרות, היא פשוט לא תהיה שם. ושהיא לא תוכיח לכולם שלמרות מה שהם אומרים, היא תהיה עורכת דין. היא הפסידה כל כך הרבה דברים יפים בחיים, שאני בטוחה שהיא רצתה לחוות אותם או לא ידעה שהיא תחווה אותם והיה מגיע לה.

וזה עצוב לי לדעת, שכשקורים דברים כאלה, העולם פשוט ממשיך בשלו.

אני בטוחה גם שאולי בשבועות הקרובים אני אהיה עצובה ואחשוב על זה וגם בעתיד אני אחשוב על זה מפעם לפעם. ועם זאת, אני פשוט אמשיך בחיים שלי ואני אבלה ואצחק ואולי גם אעשה דברים שהיא לא זכתה לעשות. כי ככה זה העולם. וזה נשמע לי אנוכי לפעמים.

כשחזרתי הביתה, ראיתי את השלטים עם השם שלה....כל היום קיוויתי שזו הייתה טעות או שמישהו עבד עלי...עד שראיתי את השלט והתחלתי לבכות שוב. ואני עדין מחפשת למה השם הזה לא נראה לי זר. מנסה להכחיש שאני מכירה את השם הזה ויודעת שלעולם לא אצליח.

 

והכי קטע? שלפני כמה שבועות חלמתי שאני נוסעת עם אבא שלי ואחותי באוטו ומישהו נכנס בנו כל כך חזק שהאוטו שלנו עף אחורה דרך עצים לתוך איזשהו אגם או משהו כזה. ואני זוכרת שאשכרה הרגשתי את החבטה של אותו אוטו בחלום.

והיום, בדרך הביתה...חיכיתי שתבוא החבטה הזאת תוך כדי הנסיעה. לא כי יש לי נטיות אובדניות או משהו. פשוט כי...פחדתי שהיא תבוא וניסיתי להיות מוכנה כמה שאפשר. וזה יהיה ככה בתקופה הקרובה לפחות, אם לא כל החיים.

אני פשוט...לא יודעת איך לאסוף את עצמי.

אז מה אם לא היינו קרובות יותר מידי. חווינו ביחד דברים והכרתי אותה וצחקנו ביחד והיינו ביחד....והיא פשוט הייתה חלק מסוים מהחיים שלי.

 

דניאלי שלי,

אני לא יודעת מה איתך, אבל שמעתי שלעולם הבא קוראים "עולם שכולו טוב". אני לא יודע אם יש עולם הבא ואם אני מאמינה בו. כי קשה לי להאמין במשהו שלא ראיתי, וזה הדבר היחידי שאני שמחה שאני לא מאמינה בו כי אני לא רואה אותו.

אבל את כן רואה אותו עכשיו, והלוואי והיית יכולה לחזור ולספר לי. לא כדי שאדע ותוכלי לחזור, אלא כדי שאני וכל החברים נחזיק אותך חזק חזק כדי שתישארי איתנו.

 

אנשים תנהגו בזהירות ובסבלנות. אל תנסו להרשים אף אחד, בטח שלא את עצמכם. אל תעשו שטויות ותהיו ערניים למה שקורה סביבכם. תאהבו את החיים כי הם באמת מדהימים. ותשימו חגורות בטיחות, הן לא נמצאות ברכב ליופי.

והיום המשפט שאומר לחיות כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון בחיים, מקבל משמעות קצת אחרת בשבילי. אם הייתי אמיצה מספיק, הייתי מממשת אותו, אבל אני לא. לא תמיד, בכל אופן. לפעמים דווקא כן.

 

ובתפנית מעט חדה...משהו שאני חייבת לכתוב כדי שאני אסתכל עוד כמה חודשים אחורה ואזכר.

היום, סיימתי את הקורס יסוד שלי, ומחר אני אדע לאן מספחים אותי לחודשיים ומשהו הקרובים. אח"כ יש לנו הכנה לבה"ד 1 ואז כמובן יוצאים לבה"ד 1.

אחותי לא הייתה אמורה לבוא, לפחות זה מה שהיא אמרה לי, והיא הפתיעה אותי והיא כן באה. והיא נתנה לי מתנה שאומרת לי הרבה.

היא נתנה לי את אחת מהדרגות סג"מ שלה. ארון אחד לכתף אחת. היא אמרה שאת הדרגה השניה אני אקבל כשאני אסיים את המסלול כולו. והאמת? זה נתן לי עוד פוש לחוסר מוטיבציה שהייתה לי למסלול הזה בהתחלה שלו. וכמו שיול אמרה לי - חובת ההוכחה מוטלת עכשיו עלי.

 

וזהו.

נכתב על ידי AKAlil , 27/1/2010 21:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפור בחמש דקות?


"מייקי!" קראתי ודחפתי את האנשים שהיו בדרכי. רצתי אליו כמו ילד שרץ לעוגת שוקולד שהוא כל כך אוהב.

קפצתי עליו, כרכתי את הרגליים שלי סביב המותניים שלו, התיקים נפלו, והסתחררנו במקום כמו בקרוסלה.

זה לא יהיה עוד סיפור רגיל. לא תשמעו פה דו שיח בין שני אנשים או יותר. אני רק אספר לכם על מייקל, מיכאל, אם תרצו.

מייקי הוא אחי הגדול. אבא ואמא קראו לו מיכאל, אבל סבא וסבתא, שגרים בקליפורניה, תמיד קראו לו מייקל. משם זה התגלגל.

נולדתי כשמייקי היה בן 5. כנראה שהמסר שמצטרפת עוד תינוקת למשפחה לא עבר אליו כמו שצריך כי אמא סיפרה לי שיום אחד היא נתנה לו ערמת של כביסה ואמרה לו "לשים את זה בקופסה", כאשר הוא חשב שהלול שלי זה הקופסה ואני סתם בובה ששוכבת בפנים.

אני זוכרת אותו תמיד כאח הגדול האולטימטיבי. זה שמציק לאחותו בגיל קטן, אבל כמובן שומר עליה מילדים רעים בבית הספר. כשגדלנו היינו ממש חברים טובים על כל המשתמע מכך. החברים הכי טובים.

עד שיום אחד מייק ברח מהבית בלי לומר לי אפילו שלום.

אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. הייתי בת 16, ומייק בן 21. כשהלכתי לישון שמעתי את מייק ואבא רבים. לא בדיוק הבנתי מה הם צרחו, אני רק זוכרת שכל הרחוב יכול היה לשמוע אותם.

אני חושבת שזה היה קשור לזה שאבא חושב שמייק צריך "להתחיל לחיות כמו גבר" או משהו כזה. מה זה אומר? למצוא עבודה, להתחיל ללמוד וכמובן לעבור לגור לבד. מה הקשר בין זה לבין לברוח מהבית?

אם שמעתי נכון את הריב, מייקי אמר משהו כמו "אם אתה לא רוצה אותי פה, לא תראה אותי יותר בחיים", או משהו כזה. אוקיי אז "ברח מהבית" זה לא בדיוק ההגדרה, אבל לא כל כך הצלחתי למצוא מילה אחרת.

אני זוכרת שמייקי הלך לחדר שלו, וקראתי לו שייכנס אלי לחדר. רציתי שיספר לי מה קרה. אבל הוא צרח עלי שאעזוב אותו בשקט, נכנס לחדר שלו וטרק את הדלת. נרדמתי בלי שבכלל רציתי וכשהתעוררתי בבוקר, מייק כבר לא היה בבית.

אין מכתב, אין אפילו חפץ שהוא השאיר לי. לקח את הדברים שהוא צריך ונסע לסבא וסבתא. לאמריקה. אבא לא מבקר את סבא וסבתא (כי הם ההורים של אמא, והם לא החברים הכי טובים), ככה שכנראה ובאמת אבא לא יראה את מייק בחיים.

לא הבנתי אותו וכעסתי עליו מאוד. אבא בסך הכל רצה שהוא ייקח את עצמו בידיים ויתחיל לחיות. משהו שכל אחד צריך לעשות באיזשהו שלב בחיים שלו. והוא פשוט לקח את זה לכיוון שאני חושבת שהוא קיצוני מידי ועזב פה את הכל.

מה ההבדל אם אתה עובר לגור לבד ומוצא עבודה בארץ, או אם אתה יוצא מהבית בלי להגיד כלום, תוך משהו כמו 5 שעות וטס לאמריקה כדי בסופו של דבר לעבוד ולגור לבד (לא באמת חשבתם שמייקי יישאר לחיות אצל סבא וסבתא, נכון?). מייקי היה אצל סבא וסבתא בקושי שבועיים או שלושה והוא כבר עבר לדירה עם עוד שותף ושותפה.

כתבתי לו את האי מייל הכי חריף בעולם. הכי חריף שיכולתי להוציא על הכתב, ושיכולתי בכלל להוציא עליו. אני אוהבת את אחי מאוד ולא אוהבת לדבר אליו בחוסר כבוד או משהו כזה. אבל כעסתי עליו. הוא פשוט נטש אותי פה עם שני ההורים הדפוקים שלנו. ולא אמר לי כלום.

עוד יותר כעסתי כשהוא לא ענה לי לאי מייל. שהוא אפילו לא טרח להתקשר.

 

(אני אמשיך פעם אחרת, אין לי כוח, סתם היה לי משעמם...)

נכתב על ידי AKAlil , 23/1/2010 23:29   בקטגוריות סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  AKAlil

בת: 34





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAKAlil אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על AKAlil ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)