אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.
וזה קרה סך הכל לפני בדיוק שנה, כמעט אפילו על השעה אני אומרת את זה...
הייתי שם היום. לא רציתי "לבקר" מישהו בבית קברות כל כך מוקדם בחיים שלי, אבל איכשהו..."אין ברירה" (?)
לא ידעתי איפה להתחיל לחפש כי עוד לא הייתי שם. אבל כמו את דניאל, את הקבר שלה אי אפשר לפספס. כמוה, כאילו צועק "אני פה!". מקושט בפרחים צבעוניים. אפילו המצבה שלה יפה ומקושטת. אם אפשר לנסח את זה ככה, כמה שזה נשמע מוזר ואולי אפילו עונה על ההגדרה של - נשמע רע.
בכיתי, נישקתי והתנצלתי בפניה. שרתי לה שירים ונישקתי אותה שוב. וסיפרתי לה שאני כועסת עליה ושהלוואי ועדיף היה שאני אשכח שהיא בכלל קיימת או אולי אתגעגע אליה פחות ממה שאני עכשיו, אבל לפחות היא תהיה בחיים.
מצחיק לפעמים איך שה' מביא לנו אותה בהפוכה. מביא לך כמו כאפה לפרצוף מה פספסת בחיים שלך וכאיל אומר לך "רואה את זה? תמשיך ככה ויהיה יותר גרוע".
כי כן זה מרגיש לי צבוע שחוץ מבבצפר או אם הייתי רואה אותה פה ושם, לא הייתי מתקשרת ולא אומרת לה שלום.
חוץ מאותו יום שראיתי אותה פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, בכיתה ט' והתלהבנו אחת מהשניה כל כך...לא זכור לי שאי פעם שמחנו כל כך לראות אחת את השניה. אבל הכאב הוא אמיתי וגם הכעס, עליה ועל עצמי.
על עצמי, שלא שמתי לב.
עליה, שאפילו תמונה בספר מחזור היא לא השאירה, שהיא לא באה למפגש בבית של שושי אפילו כשכולם באו! כל ההזדמנויות להגיד איזשהו סוג של "שלום" היא לא ניצלה.
אני פספסתי אותה, והיא את כולנו, או לפחות את רובנו.
וזה עדין כואב, אולי אפילו יותר דווקא בגלל זה...
וכמעט ולא הצלחתי לעזוב. והצדעתי לה מול המצבה והתכופפתי שוב כדי לנשק אותה. ואני אשיר לה שירים לנצח ואני אבוא תמיד!
הייתי שם לבד. וכל כך רציתי שמישהו יבוא פתאום ויחבק אותי. אפילו אם אני לא מכירה אותו. כי לא היה לי אכפת.
חשבתי על זה שאני יושבת שם לבד, ושהיא שם לבד כל יום כמעט. יש חלקת קבר פנויה לידה. אני לא יודעת למי היא שמורה אבל יש לי ניחוש...
ישבתי לבד כשהרוח עוד רגע מעיפה אותי (הקטע המוזר היה, שכשיצאתי מבית הקברות, הרוח הפסיקה), בכיתי ונישקתי ושרתי לה שיר, ופחדתי מאוד. פחדתי שאני אצטרך לבוא שוב בשביל מישהו אחר.
אנחנו כל כך צעירים! אנחנו לא אמורים לנשק אבנים או לבכות!
היה כתוב שם משפט אמ....סוג של יפה אבל כל כך לא נכון: "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים".
Oh Did he????
הלוואי והוא היה עושה את זה. הלוואי והמשפט הזה היה נכון.
היום, כשישבתי שם, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבה הרגשתי באמת לבד בעולם הזה.
העולם המוזר הזה.
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
