אני חושב שעבר בערך חודש. חודש שלם של ייסורים.
בכל פעם שסחבתי את אלי למיטה שלנו למעלה, או כשעזרתי לה להיכנס ולצאת מהמקלחת, היא התחילה לבכות. אני מסוג האנשים שלא יודע איך להתנהג עם אנשים כשהם בוכים, בטח ובטח כשמדובר באלי. לפעמים צריך לחבק אותה ולפעמים כדאי מאוד להתרחק. בדרך כלל אני יודעת להבחין בין שני המצבים. בעניין הזה, לא ידעתי. הייתי בוכה בעצמי בלילה כשהיא כבר נרדמה מזמן. הייתי כותב לה שירים רק כדי שהיא תנסה שוב. אבל אלי שלי היא עקשנית, והיא לא רצתה לחזור למכון.
"את רוצה להיות נכה כל החיים שלך?! את רוצה שהרגליים שלך יתנוונו סופית?! ככה את מוותרת?!?!"
אני לא מאמין שאמרתי לה את זה ככה. ישבנו במטבח ואכלנו. היא נפלה מהכיסא כשניסתה להרים משהו מהרצפה, ולא שמתי לב. זה התגלגל לויכוח גדול. עד שאמרתי עד הסוף מה שחשבתי באמת. היא בכתה עוד יותר, אבל ידעתי שמשהו עומד להשתנות. שהיא תראה שאני צודק ושהיא לא יכולה לתת למישהו לקחת ממנה את היכולת ללכת מחדש.
"היי"
"היי אלכס מה קורה?" שאלה אותי קימי בקול עליז מידי. לטעמי.
"בסדר, אני מחפש את אלי והיא לא עונה לי. היא לא אמרה לי לאן היא הולכת" (בשלב זה קלטתי כמה שמה שאמרתי יצא קצת לא במקום). אלי תמיד אומרת לי איפה היא נמצאת. היא אף פעם לא נעלמה לי ככה. ובנינו, עכשיו כשהיא רק בבית רוב הזמן, אין לה לאן להיעלם כשגם אני פה ביחד איתה.
"אהה..." זהו קימי, תפסתי אותך.
"אוקיי קלטתי שהיא איתך, עכשיו תספרי לי מה היא זוממת, המכשפה שלי", אלי לא מצליחה לעשות דברים מאחורי גבם של אנשים, וקימי לא יודעת לשקר מספיק טוב בשבילה.
"היא במכון עכשיו, מתחילה תרגילים לחיזוק מהתחלה". שקט. הרגשתי שמחה עצומה בלב, כזו שאתה רק מחפש להוציא. הייתי גאה בה יותר מאשר בעצמי, אחרי ההחלטה להגיד לה שאני חושב שהיא מוותרת בקלות.
פשוט ניתקתי. בלי להגיד כלום לקימי. ברור לי שאלי לא רוצה שאני אדע מזה, לא ברור לי למה.
"מה קורה מותק?" שאלה אותי אלי עם חיוך על הפנים.
"בסדר יפה שלי, איפה היית?" ניסיתי להיות אדיש, אני לא בטוח שהצליח לי.
"הסתובבתי עם קימי בקניון". את ממש מצחיקה אותי, רציתי להגיד לה, אצל אלי אין דבר כזה ללכת לקניון בלי לחזור עם שקית אחת לפחות.
"יופי אני שמח שיצאתן קצת" אמרתי בחיוך. עדין לא מבין למה היא לא רוצה שאני אדע שהיא הלכה למכון.
ככה עברו להם בערך שלושה שבועות. "הלכתי לקניון עם קימי" זה התירוץ היחידי ששמעתי והעובדה שאין בקניון הזה קליטה, או אולי התקשרתי כשהן היו בחניון התת-קרקעי, כבר נהיו רגילים גם כן. אבל נתתי לה את הזמן שלה.
ולקחתי עוד החלטה. רציתי לראות למה בשם בורא עולם היא לא רוצה שאני אראה אותה הולכת. זה משגע אותי! היא בכתה קצת פחות באותם שבועות אחרונים, אבל היא ניסתה לגרום לי לחשוב שזה בגלל מה שאמרתי לה באותו יום על זה שהיא מוותרת. היא לא ידעה שקימי סיפרה לי שהן הולכות בעצם פעמיים בשבוע למכון לטיפולים.
הגעתי למכון בעצמי.
זה מן מקום כזה שצבוע בצבע טורקיז חיוור, וכל המתקנים שלו צבעוניים. וורוד ותכלת וסגול וצהוב ו...אלי, שלבושה בטייטס שחורים וגופיה וורודה. ראיתי מהחלון העגול שבדלת את הזיעה על גופה של אלי. זיעה של מאמץ וייסורים. זיעה של כאב ונשיכת שפתיים. היא הצליחה להגיע לחצי המסלול. לפתע, הרגליים שלה כמו התקפלו, והיא "עמדה" על הצד ההפוך של הרגל. לא כל עף הרגל, כמו שהיא אמורה לעשות. והיא נפלה. לא חשבתי, בעטתי בדלת ורצתי לתפוס אותה, מעט מאוחר מידי. קירבתי אליה את כיסא הגלגלים ועזרתי לה לשבת עליו. היא בכתה שוב. היא לא רצתה שאראה שהיא נכשלת. היא רצתה ללכת בשבילי יותר מאשר בשביל עצמה. היא רצתה לעשות דברים רגילים כמו להתקלח או לעלות לישון בעצמה, כדי שלא אסחב אותה ממקום למקום.
"אני מצטערת". רק מהמילה האחרונה שלה הבנתי את כל זה. כמה שהיא הייתה במכון בשבילי ולא היה לה אכפת בכלל להישאר נכה.
ליטפתי את ראשה וספגתי את הזיעה במגבת. נתתי לה חיבוק חזק ונשיקות בכל מקום אפשרי בגוף שלה (על גבול הטעם הטוב, בכל זאת...). קימי ישבה בצד ברגליים צמודות כשהיא מחבקת את המעיל שלה ושל אלי. קצת מתביישת, אני חושב. כשהגענו הביתה, אלי שוב הצטערה. על זה שהיא שיקרה לי ועל זה שהיא מצטערת על "מה שהיא עושה לי".
,אני אסחוב אותך על הגב שלי כל החיים אם צריך, בייבי שלי", זה משפט שקשה לאלי לקבל, אבל אמרתי לה אותו בכל זאת.
זה הרי נכון.
בעוד אלי שלי על כיסא הגלגלים, ואני יושב על הרצפה לצידה, דחפתי את היד לכיס של המכנס שלי...
(וההמשך יבוא)
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
