סוף סוף הגעתי למצב שאני מסתכלת אחורה ומחייכת.
לא את החיוך הכי רחב שבעולם אבל כן חיוך אמיתי.
ניסיתי להיזכר למה אני כל כך כועסת עליו ולא הצלחתי. התאמצתי קצת ואז זה כבר לא היה כל כך קשה להיזכר אבל...עבר כל כך הרבה זמן.
זה לא שאני סולחת או משהו כזה, אבל זה לא שזה סובב לי את החיים.
אני במקום אחר.
לא יותר טוב וגם לא פחות. פשוט אחר.
זה תמיד יהיה קשה ואני לא חיה בסרט שלא. אהבה אמיתית ראשונה, חבר רציני ראשון...באמת ציפיתי שזה יהיה מאחורי בשלב כלשהו? לא. גם אפרת אמרה לי שהיא עדין חושבת על אסף לפעמים והם לפעמים מדברים.
אני לא רוצה לדבר כי אני לא חושבת שיש על מה. לא שאני מחפשת מטרה לדיבור הזה או משהו כזה. פשוט אין לנו על מה לדבר. לא משהו שאני יכולה לחשוב עליו.
יש משפט שאומר: לוותר לא אומר שאתה חלש, זה רק אומר שאתה חזק מספיק בשביל לדעת להרפות.
חשבתי עליו קצת. ולאו דווקא בהקשר הזה.
וויתרתי על הרבה דברים.
על חלק מהמשפחה שלי, דבר שעלול אולי להתברר כטעות בעוד כמה שנים אבל אני צריכה להיות חזקה מספיק כדי להתמודד עם זה.
וויתרתי על לנסות להבין אותו, כבר מזמן. היום אני מבינה שלא הייתי צריכה לנסות אפילו. פשוט לתת לזה להיות כמו שזה בלי לנסות יותר מידי.
והחלטתי באמת לוותר על עוד כמה דברים.
יש סרט שקוראים לו Things we lost in the fire. סרט אחד המדהימים. דניסיו דל טורו הוא אחד השחקנים הטובים...
המוטו של הסרט הזה אומר hope comes with letting go. ואנשים נכנסו וכתבו באתר הזה דברים שהם רוצים להשתחרר מהם.
כן, להשתחרר, זאת המילה, לא לוותר.
אני בוחרת להשתחרר מהרצון הזה של להיות מוכנה כל הזמן. להיות מוכנה ל...לא משנה מה.
להשתחרר מהכעסים שיש בי ומהמחשבות המוזרות...
פשוט...
אה והמוזיקה של האתר מרגיעה טילים:
http://www.thingswelostinthefire.com/
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
