זה סיפור "קצת" הזוי אבל היה לי משעמם תחת
הגעתי למצב שלא רציתי לחיות יותר. ידעתי שגם ככה אני הולכת למות אז... למה למשוך או לנסות לשנות את מה שאלוהים החליט?
"אני ענת, ויש לי סרטן", זה המשפט שהייתי צריכה להוציא מהפה פעם בשבוע, כל יום שלישי, עד שהחלטתי שאני לא הולכת יותר לקבוצות תמיכה האלה.
זה גם ככה לא עוזר לי. חדר מלא בתמיכה דכאונית.
כל זאת ועוד, עד שפגשתי את תמיר. עונה על ההגדרה של "בחור יפה", אין ספק. שיער שחור, חלק וקופצני משהו, ועיניים כחולות כמו הים.
"איזה כובע מדליק..." אמר לי איזה בחור ברחוב.
"תודה" עניתי בחיוך והמשכתי ללכת.
"אני בטוח שמה שיש מתחתיו הרבה יותר יפה" הוא צעק. אני הייתי בטוחה שלא.
"סליחה?"
"פשוט...לבחורה כמוך בטוח יש שיער יפה שישלים לגמרי את כל מה שאני רואה" הוא אמר לי. קצת נבוך מניסיון הפלרטוט שאני בטוחה שגם הוא מצא מוזר, אם כי מקורי ביותר.
הורדתי את הכובע וחייכתי.
"אופס"
"זה בסדר..זה היה די מרשים כל הקטע הזה"
"כן..שיהיה.. אני חייב ללכת..", אמר אותו בחור תוך כדי הליכה מהירה ביותר. חשבתי ש..הוא מאותם אנשים צרי אופקים שחושבים שסרטן זה מדבק אם רק מסתכלים עליו. כאילו זו צרעת או משהו בסגנון.
המשכתי ללכת, קצת טרודה ממה שקרה, אבל העברתי את זה. נכנסתי הביתה. שוקו שמע את הדלת נפתחת וקפץ עלי. שוקו זה הכלב שלי. כלב זאב לבן ויפה שכמוהו אני מבטיחה לכם שלא ראיתם קודם.
"יש לך 2 הודעות חדשות" ביפ.
"היי מותק, אל תשכחי, סרט, הערב ב8 בקניון, לא לאחר. זאת נדיה דרך אגב, למקרה שלא זיהית ברוב חוצפתך."
ביפ.
"שכחי מזה, 7 וחצי"
ביפ.
נדיה ברון, חברתי הטובה ביותר. תכירו.
תוך כדי שמיעת ההודעות, התחלתי להוריד מעלי את כל השכבות שעטפו אותי. ביום אחר אולי גם הייתי מייבשת את השיער במגבת. לא שמעתי אפילו דפיקה בדלת, אבל כן שמעתי את שוקו נובח.
פתחתי את הדלת אפילו בלי לשאול מי זה, ועמד שם אותו בחור מלפני כשעה.
"אהה..." הוא השפיל את מבטו, "רציתי להגיד ש..."
"כן...?"
"אני ממש מצטער. לא רציתי להעליב אותך כשברחתי, פשוט חשבתי שהעלבתי אותך מספיק עם הניסיון שלי לדבר איתך".
הבחור היה היה כולו רטוב.
צחקתי קצת. "אם ככה, זה בסדר. בוא כנס תתייבש קצת".
קצת? תרשו לי לקצר ולהגיד לכם שה"קצת" הזה נגמר בבוקר שלמחרת. לא, לא צריך להגזים. הגשם לא הפסיק באותו יום אפילו לשניה. כאילו הוא לא רצה שהבחור היפה הזה יצא לי מהבית.
"אני תמיר"
"ענת", לחיצת יד מושלמת. נעימה. יד חמה אפילו שבחוץ 0 מעלות על בטוח.
בבוקר הגשם כבר הפסיק, ואיכשהו מצאתי את עצמי על הספה עטופה בשמיכה, ואת תמיר על הרצפה עם הכרית של שוקו מתחת לראש.
"אהה...אני לא חושבת שאתה רוצה להמשיך לישון על זה"
"למה?"
"כי זה הכרית של שוקו"
תמיר חייך. "אם ככה תגידי תודה לשוקו, הוא מאוד נדיב"
"אני אמסור לו".
"אני חשוב שאני אלך עכשיו".
ליוויתי אותו עד פתח הדלת.
"זה היה מאוד..." הוא אמר בשקט, "מוזר" והוא חייך חיוך לבן ומקסים.
"בהחלט" חייכתי גם. חיוך מקסים קצת פחות.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי. קצת קרוב לשפתיים, אבל לא יותר מידי.
"ביי". הוא פשוט הלך.
סגרתי את הדלת וזרקתי את עצמי על הספה האדומה שבסלון. הספה הכי ישנה, נוחה ויפה בעולם, אני מבטיחה לכם. דגש על "ישנה" אבל זה לא מפריע לי כל כך. היא שלי. חייכתי ועצמתי עיניים. להפתעתי הרבה, נרדמתי בחזרה.
עכשיו תדמיינו לכם כמו בסרט, שמישהו נרדם והתמונה מתעמעמת קצת וכאילו נכנסים לתוך החלום שלו ואז ככה נמשך חצי סרט, עד שכבר שוכחים שזה חלום ואז בסוף הסרט השחקן מתעורר. זה בערך מה שקרה לי מאותו רגע, רק שזה לא היה חלום. הלוואי וזה היה.
תמיר ואני נהיינו זוג. לא הפריעה לו הקרחת שלי, או העובדה שאת רוב השבוע שלי אני מבלה בבית חולים. עד שיום אחד הוא הצטרף אלי. לא היינו יותר מידי זמן ביחד, אני לא בדיוק זוכרת, אני ממש לא בן אדם של תאריכים ולוחות זמנים. גם ביום השנה שלנו, תמיר הוא זה שהזכיר לי. לא ניכנס לזה. ממש פאדיחות.
בכל מקרה.. יום אחד תמיר החליט להצטרף אלי לבית החולים. היום עושים הקרנות.
בימים של הקרנות, תמיר לא היה רואה אותי אף פעם. זה לא הדבר הכי נעים בעולם, לא לחוויה ולא למראה. לא ידעתי שהוא יבוא. גם הוא לא ידע. האשמתי אותו בכל זאת.
"לא לא לא למה את בוכה יפה שלי?"
ישבתי בחדר על כיסא קטן, עטופה בחלוק של חולים, כשראשי בתוך ידיי, שעונה על אחת המיטות בחדר. בכיתי.
"לך מפה"
תמיר לא ענה. לרגע קיוויתי שלא ילך אף שרציתי שילך. הרגשתי את היד שלו על הגב שלי. צרחתי. בכיתי ושוב צרחתי. אני חושבת שהוא קצת נבהל. אני יודעת שאני הייתי נבהלת, והייתי קצת מבוהלת מעצמי.
ואז היה שקט פתאום. הצצתי למטה על הרצפה לחפש זוג רגליים שעומדות לידי, ולא מצאתי. עצמתי עיניים חזק ופקחתי אותן במהרה, אולי לא ראיתי כל כך טוב. הרגליים שחיפשתי לא עמדו לידי. לא ידעתי אם לכעוס עליו או להעריך אותו.
כשהגעתי הביתה, לא מצאתי יותר מידי. רק את שוקו שהרגיש שהיום זה לא יום טוב לקפוץ עלי. נכנסתי לחדר שלי ונכנסתי למיטה. הרגשתי שהיא די ריקה פתאום. בכיתי עד שנרדמתי.
משב קריר של משהו דומה לרוח ליטף לי פתאום את הגב, ונהיה חמים שוב. ואז הרגשתי עקצוצים על השכמות. זה היה תמיר שנכנס מתחת לשמיכה ושם את ראשו על גבי. הסתובבתי, עדין קצת מטושטשת מהשינה, ושמתי את ראשו על חזי. נישקתי לו את השיער ואת המצח ונרדמנו ככה.
אני חושבת שישנתי קצת יותר מבן אדם ממוצע באותו יום. כי כשהתעוררתי היה כבר הבוקר שלמחרת ותמיר לא היה לידי.
חיפשתי פתק או משהו על המיטה או על השידה ולא מצאתי כלום. חיפשתי את הפלאפון, אולי הוא שלח הודעה ולא שמעתי. כלום. עד ששמעתי את דלת השירותים נטרקת. תמיר כמעט וזינק לתוך המיטה (לא מאשימה אותו, היה קר) וחיבק אותי מאחור. לא דיברנו על מה שקרה אתמול. פשוט נשארו במיטה כמעט עד 2 בצהרים (אפשר להגיד ש-שש שעות עברו מאז שהתעוררתי), כשהבטן מקרקרת ולא אכפת בכלל.
"אני רוצה שתלך" אמרתי, בקול חצי חנוק, כאילו לא רציתי להגיד את זה.
תמיר שתק. ידעתי שהוא לא נרדם, אפילו שהייתי עם הגב אליו. הסתובבתי אליו והסתכלתי בעיניו הכחולות. כחול צלול כזה לא ראיתם מימיכם.
"לך"
"לא רוצה" הוא לא ידע אם לחייך או להיות רציני.
בשלושה ימים האחרונים של אותו שבוע, תמיר היה באיזו נסיעה מהעבודה (שוב פעם). הוא לא ידע שבאותם שלושה ימים הרגשתי כמו בתוך סיוט. הקאות בלתי פוסקות וחולשה. הוא חזר יומיים מוקדם יותר ובסך הכל רצה להפתיע אותי כשהוא בא לבית החולים עם זר פרחים ענקי שנשמט מידיו אל הרצפה כשראה אותי באותו חלוק לבן.
"אני לא רוצה שתהיה פה יותר!" בלי לשים לב, זינקתי מהמיטה ודחפתי אותו. דחפתי אותו מחוץ לחדר אל המסדרון ומשם אל הרחוב. טרקתי את הדלת.
אותו שבוע כל כך שיגע לי את השכל, שזה גרם לי להרגיש שאין לו יותר מה לעשות פה. עוד מעט אני גם ככה הולכת.
שמעתי אותו צועק מבחוץ, מנסה לשבור את הדלת. שמעתי דברים כמו "אני לא אעזוב אותך בחיים לא משנה מה תעשי", כשציפיתי שיגיד דברים כמו "אני לא יודע מה עובר עליך פתאום, זה לא שיש לך סרטן מאתמול, מצידי תלכי להזדיין".
רצתי להקיא שוב. כשחזרתי לסלון היה שקט בחוץ. לא שמעתי דפיקות על הדלת ולא את תמיר צורח. הצצתי בחור של הדלת ולא ראיתי כלום חוץ מכתם שחור על הרצפה. זה היה תמיר יושב במן תנוחה עוברית שכזו צמוד לדלת, מסרב לזוז.
אני לא רוצה לדבר כל כך על מה שקרה מאותו יום והלאה. אפשר רק להגיד שזה כלל הרבה בכי, תחנונים הדדיים, עצב ואושר. והרבה הרבה התנצלויות מצידי. פשוט... לא רציתי שהוא יראה אותו ככה. זה לא שפחדתי שאולי הוא לא ירצה אותי יותר, הוא הרי ידע מהיום הראשון מה הוא מקבל וסרטן זה לא סוד כזה גדול בעולמנו.
אני חושבת שעבר בערך חודש מאז אותו יום. אישית, הרגשתי שזה כבר הסוף. לא רציתי ללכת יותר לטיפולים כי... לא חשבתי שיש טעם. זה משתלט. "זה" משתלט.
אתם באמת חושבים שהפסקתי? לא. בכל יום בכיתי לתמיר שאני לא הולכת יותר, ובכל יום הוא דחף אותי מחדש ללכת ביום למחרת. הוא היה מעיר אותי בבוקר ולוקח אותי לבית החולים, בין אם רציתי ובין אם לא. הוא סירב לתת לי להיכנע, על אף שכבר נכנעתי מזמן.
יום ההולדת ה25 שלי הגיע. פשוט אחלה של יום. מה קיבלתי מתנה? כימותראפיה.
כשחזרתי מהטיפול הביתה, ראיתי את שוקו משחק עם כדור שיערות. לי בזמן האחרון אין שיער, אז זה נראה לי קצת מוזר.
"אהה...היי." תמיר הציץ מאחורי אחד הקירות, כשהוא מסתכל חצי לרצפה וחצי עלי. שיערו השחור נעלם.
"מה עשית?!" צרחתי בקול גבוה וצפצפני.
"אהה...אני לא בדיוק יודע"
"מה זאת אומרת 'אתה לא בדיוק יודע'???"
תמיר לא ענה. ראיתי על הפנים שלו שהוא רוצה לבכות בכי של ילד שגילה שההורים שלו מתגרשים. לא הכרחתי אותו לענות. נפלתי אל תוך ידיו והתחלתי לבכות בעצמי.
אני לא יודעת למה בדיוק הוא עשה את זה, אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה לדעת.
הוא החזיק אותי כל כך חזק, כאילו עוד שניה אני באמת הולכת לעולם שכולו טוב.
תמיר לקח לי את יד שמאל והשחיל טבעת על הקמיצה. טבעת זהב לבן, עם אבן כחולה כמו העיניים שלו, ושני יהלומים מכל צד. לא עניתי לו אפילו. אבל שבועיים אחר כך ישבתי מול אלבום התמונות שלי כדי לבחור...שיער. קניתי פיאה בלונדינית, ארוכה ארוכה. שבוע אחר כך, המשפחות והחברים כבר היו אצלי בגינה. סליחה, אצלנו בגינה. וגם שוקו.
אני רק יכולה לתאר את תמיר כמלאך עם איך שהוא היה נראה מתחת ליריעה הלבנה שחיכתה לי בקצה של שטיח לבן וארוך, כשאבא ואמא הולכים איתי בידיים שלובות.
תמיר לא חיכה יותר מידי וכבר נשק לי על השפתיים. נשיקה מתוקה כזו לא טעמתם אף פעם, אני מבטיחה לכם.
הכל נגמר, ואני הלכתי לישון. נשארתי בשמלה הלבנה שסבתא תפרה לי. זה לא הדבר הכי אובייקטיבי להגיד אבל זו באמת השמלה הכי יפה שראיתי אי פעם. כל כך פשוטה ויפה. סבתא כבר תפרה לי הרבה שמלות בעבר. לכל מיני אירועים. זאת הכי יפה.
תמיר צילם אותי וראיתי את התמונה הזו כשבוע לאחר מכן, יחד עם שאר התמונות מהחתונה. ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי יומיים אחרי כן, נסענו שוב לבית החולים. וזה לא היה בשבילי. תמיר התחיל להקיא דם. הוא היה חיוור מאוד.
הרופא סיפר לי שלתמיר יש סרטן.
נסיעות העבודה האלה של תמיר, היו בעצם "עבודה בעיניים" והוא גילח את הראש כדי שאני לא אשים לב שהוא מקריח מהטיפולים. הוא גילה את זה כשלושה חודשים לפני כן.
ארבעה ימים ישבתי ליד המיטה שלו, כשהפעם הוא זה שבחלוק הלבן ומבקש ממני ללכת, אבל רק כדי להתקלח ולחזור).
בבוקר החמישי, תמיר כבר לא היה איתי. חזרתי הביתה לבד, לבושה בבגדים שתמיר בא איתם.
המעטפה החומה והגדולה כבר חיכתה לי על השולחן בסלון. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לא באמת לשבת ולהסתכל על התמונות מהחתונה. אבל כתב היד של תמיר על המעטפה, שאמר "תפתחי אותי", לא השאיר אותי אדישה במיוחד.
ראיתי את התמונה שלי. ישנה על המיטה, בשמלה הלבנה שלי, בשקט וברוגע מופתי ויוצא דופן. אפילו אני הצלחתי לראות את השלווה על הפנים שלי.
כעסתי על עצמי, על שהייתי כל כך רגועה ושלווה ולא שמתי לב למתרחש סביבי.
התמונה שבאה אחר כך, הייתה שלי ושל תמיר מתנשקים מתחת לחופה. בשוליים הלבנים, ממש למטה בקצה היה חץ קטן ושחור. הפכתי את התמונה.
"אני אשאר איתך לנצח".
היום אני בת 86, אחרי שהסרטן חזר אלי בפעם השלישית. היום, אני הולכת לבקר את תמיר. האהבה הכי יפה שלי. האהבה שרצתה למות במקומי, והצליחה לעשות את זה.
היום ניפגש, ואני אתן לו נשיקה על השפתיים.
היום, תמיר יצליח לקיים את ההבטחה שלו, וישאר איתי לנצח.
בעולם שכולו טוב.
כינוי:
AKAlil
בבלוג זה
בכל הבלוגים
