לרשימת הקריאה הנוכחית שלי נוספו ספרים כמו המוח הנשי, אמי ואני וכן הלאה...

כך שאני מוצאת את עצמי בזמן האחרון קוראת הרבה ספרים ומאמרים המתארים את ההשפעה העצומה שיש לאם על ביתה, זה נראה, כאילו שגורם מרכזי נוסף בגידול הילד שהוא הגבר, נשכח מכול הסיפור, נדחק לפינה. לא אפנתי יותר.

אולי זה כמו ברור מאליו שאחרי שנים רבות בהן פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומדענים שהעמיקו וחקרו רבות על השפעות הגבר על האישה והמשפחה שהנושא הזה יפנה מקום גם למין השני, אבל לי נראה, שזה אמור להיות אחרת ואני חושבת, ששני ההורים אמורים לעמוד יחד באותו המקום ברשימת סדרי העדיפויות של גידול שני המינים באופן שווה ערך.

כיום, אנחנו הנשים ממהרות ללכת לתרומות זרע, מרחיקות את האבות מהילדים אחרי גירושין מתישים וכך בעצם, אנחנו, מאפשרות לגברים אפס אחריות, רק תביא זרע ולך להזדיין (עם אחרות).

האם זה הייאוש שגרם לנו להפוך לשונאות גברים כאלה? עזבו שונאות אנחנו לא, להפך,

אנחנו פשוט מפחדות מהם, מכם, אחרי מאות על גבי מאות של שנות דיחוי האישה, ניצול מיני, שרפת "מכשפות" על מוקדים, פלא שאנו רואות עצמנו כקרבן? פלא שהתרגלנו לראות את עצמנו ככאלה? וגם אם תגידו שעמדת האישה וחוזקה הנשי במצב טוב כביכול מבעבר, מה זה טוב כשיכול להיות טוב יותר? אנחנו יכולות להיות הרבה יותר מנשים מפוחדות הגונזות זרע בחשאי, ולמה, אחרי שנים כה רבות של דיחוי האישה אנחנו מקלות עליהם, הופכים אותם למבחנה אנושית, מה בעצם הם לומדים מזה? שילדים זה שימחה או שזה לעשות לנו טובה ושוב ללכת?

שיחה ארוכה עם חברה טובה על ספסל בגן העיר גרמה לי למצמץ מעט ואז לפתוח שוב את העיניים אל המציאות הזאת, פתאום מצאתי הרבה לבד במשפחותינו, ישבנו שתי ילדות גדולות ובכינו, בכינו כי גדלנו עם אבות שותים, מעוללים מה לא לאמהות שלנו ועם אמהות שלא ידעו לשים את הגבולות, שהפכו את עצמן לקרבנות, הבנתי שעד עכשיו הלכתי הרבה בעיניים עצמות מבלי להושיט לאמי יד כשהיא באמת הייתה צריכה אותי, הלכתי בעיניים עצומות כי גם אני לא ידעתי למצוא את המילים הנכונות כדי אולי רק לנסות לכוון את אבי לדרך טובה יותר של הבנת האישה והיחס כלפיה וכזאת אילמת, כמו אמי, הייתי גם אני אילמת עם הגברים שלי.

נזכרנו יחד במשאלות קדומות שהיו לנו.

העלינו זיכרון של חברתי שעלתה ארצה עם אמה בבריחה מאביהן האלכוהוליסט והמתעלל ואיך שבארץ היא חיה טוב הרבה יותר יחסית עם אמה בלי אביהן, ולמרות כול הטוב הזה דמות אב הייתה חסרה ומשאלתה הייתה שהוריה יחזרו להיות יחד למרות כול מה שהן עברו אתו שם, נשאר להן חור בנפש, חור שהשאיר גבר שהיה אמור למלא דמות אב ובעל שבמקום זה הוא הפך לגבר מתעלל רגשית ונפשית, גבר שהן ברחו ממנו ושחוץ ממנו לא היה מי שימלא את חור האבהות.

את המשאלה של חברתי, שאביה יבוא לגור איתן בארץ החליטה אמה להגשים, הייתה בה הסליחה האלוהית והרחמים לתת לו הזדמנות שנייה וכך, תוך חודשים ספורים, אביה חזר לארץ והמשאלה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם לחברתי הפכה לסיוט הגדול ביותר.

אני חושבת ששורש הבעיה האמתי בגידול ילדים הוא הורים שנכנסים למערכות יחסים מהסיבות הלא נכונות ומביאים לתוכה ילדים, נראה לי שלא רק אני יודעת את זה, אלא שכולנו גברים ונשים כאחד יודעים זאת, רק שבמקום רק לדעת ואז לפעול לפי אינסטינקטים של חטאים קדמונים של אבותינו אנחנו צריכים להתחיל להתאים כוונות למעשים, להפסיק ליפול בפח הזה שאנחנו טומנים לעצמנו כשאנחנו מתחתנים מתוך כוונות שהחברה הישנה התאימה לנו וליצור לעצמנו חברה חדשה,מציאות אחרת, תנאים חדשים לפעול לפיהם וללכת עד הסוף עם האני שלנו שאחרי זה נשליך גם על האני של ילדינו.

למה שלא נכנס למערכת יחסים כאנשים שלמים שרוצים ללמוד אחד מהשני? ליצור יחד לא רק משפחה אלא עולם טוב יותר לכול הילדים של העולם הזה? מה רע בלתת דוגמה? זה לא קשה כמו שנדמה לנו אנחנו פשוט התרגלנו לעשות את מה שאחרים לפנינו עשו, להקשיב לאחרים הרבה יותר קל מלהקשיב לעצמך, האם לא הגיע הזמן לקחת אחריות לא רק גבר על עצמו ואישה על עצמה אלא אחד על השני יחד? כי אחד ועוד אחד חייבים להפוך לשניים שלמים ואין טעם לחלק ולהכפיל משמעויות.

ובזאת,

אני מבטיחה,

להפוך לאימא שתגדל ילדה גדולה שלא בוכה.