לפעמים גם סרט אימה יכול להפוך לקומדיה. תלוי כמה בירות שותים.

ולי נדמה כאילו שהחיים שלי הם סרט כושל, כזה שיוצא ישר לדי.וי.די.

יום שישי האחרון התחיל מעולה, העבודה הייתה קלה, אנשים טובים, רגע לפני שדפקתי כרטיס הגיע זוג נשוי עם עגלה ותינוק, הבוס שלי פינק אותם בארוחת מלכים והם דיברנו בניהם על חיי הנישואים ועל זה שהם זוג כבר מימי התיכון. וואו חשבתי לעצמי, הם בטח ממש אוהבים אחד את השני ( או שאף אחד אחר לא היה מסוגל לסבול אותם) אם הם שרדו עד כה. ואז דמיינתי לרגע חטוף מה היה קורה אילו אני ואהבת נעוריי היינו יחד עד עכשיו ויותר מזה, תיארתי לעצמי מה היה קורה אילו הייתי פוגשת בו אחרי כמעט עשור.ואם הטוסיק שלו נשאר חמוד ממש כמו אז...

בכול אופן, הוזמנתי ביום שישי ההוא למסיבת יום הולדת של ידיד, שלימים הפך לבחור שנחמד להתמזמז איתו בעיתות של שיכרות מתונה. ליום ההולדת הוזמנו כול חבריו הטובים, חברותיי הטובות ועוד כמה נודניקים, אבל מה זה משנה, כי אחרי שתי כוסיות אני אוהבת את כולם, אגב, יום שישי ההוא יצא בתאריך ה-13 לחודש ומיד בשתיים עשרה התחלף ליום האהבה, מעניין מה זה אומר לגבי מה שקרה לי, האם חיי הם סרט אימה או קומדיה רומנטית? אתם כבר תחליטו בעצמכם.

כמה דקות לפני שהחבר'ה אספו אותי תקף אותי משהו מוזר, תחושה מוזרה חלחלה לי בבטן, כאילו מישהו בוחש שם ומערבב את הכול, ולא, זה לא היה קלקול קיבה,למרות שבקלות יכל להיות כי יש לי תחושה שהדברים הירוקים שצפו לי ביוגורט באותו יום, לא היו בדיוק פירות טרופיים. אבל לא, זאת הייתה הרגשה שמשהו מוזר הולך לקרות, אבל כול כך לא רציתי הפתעות, האמת, כבר התחלתי להשלים עם זה שאני זקנה בלה ששום דבר מעניין לא קורה בחיים שלה אז מה הקטע עכשיו עם תחושות הבטן האלה? התפללתי שאני טועה. שונאת הפתעות.

הווילה הייתה מדליקה, ג'קוזי ענקי, בריכה, חצר עם מנגל ובית מלא בחדרים, ממש כמו בסרט קולג' סטייל אמריקן פאי. אז כשכולנו כבר ישבנו על הספות אחרי כמה כוסיות והתחילו שם כול מיני דיבורים לא יכולתי להתרכז, לא שהיה במה, אלה לא היו דיונים סוערים בנושא המיתון, אבל עדיין השתדלתי למרות שלא הייתי שם באמת כי המבט שלי נדד למקום אחר, פשוט לא יכולתי להפסיק לתהות מי הוא הבחור הזה שישב מולי וכמו הסיט ממני את מבטו בכוונה, הוא נראה ממש מוכר, ובזמן שתהיתי מי הוא לעזאזל חברתי לחשה לי באוזן " תגידי, הוא לא מזכיר לך את...אנחל?" וברגע שהיא אמרה את זה, אני בטוחה שנראיתי כאחת שראתה מולה את רוחה של אנה ניקול סמית, חשבתי שאני בפספוסים, כמעט התחלתי לחפש את יגאל שילון מאחורי הכיסא שלי וכשאמרתי לעצמי שאנחנו בטח סתם מדמיינות כי לא יכול להיות שכעבור שבע שנים, כמעט עשור, הוא מופיע בחיי, פתאום שמעתי מישהו קורא לו וכששמעתי את שמו הבנתי שתחושת הבטן שלי בבית הייתה נכונה לגמרי.

העבר חזר לרדוף אותי.

אומרים שלעבר יש רגליים ארוכות, הוא לא יניח וימצא אותך גם במקומות הכי נידחים, באיים הרחוקים ביותר, הוא לא יעזוב עד שאתה תהיה מוכן להניח אותו לידך על הכרית בלילה,הוא לא ילך עד שתשלים עם היותו חלק בלתי נפרד מחייך. העבר הזה נוכל לא קטן.

הייתי רוצה לכתוב כאן שזה היה ממש כמו פגישת מחזור, שישבנו שעות ודיברנו על כול מה שעבר עלינו בשבע השנים האחרונות, הייתי רוצה לספר שהיינו כול-כך מוקסמים אחד מהשני שבדיוק בשתיים עשרה כשהשעון התחלף ליום האהבה, שגם הסיוט הזה התחלף לחלום רטוב. הייתי רוצה. לפעמים הייתי רוצה חיים אחרים.אבל זה לא קרה.

במשך הלילה הרגשתי את המבט שלו נושף בעורפי, בזוית העין ראיתי אותו מביט, הרבה, גם אני הסתכלתי, אבל המבטים לא הצטלבו, גם לא דיברנו.

מה זה היה שם שעצר אותנו? למה לא היינו מסוגלים לומר אפילו שלום? או לשאול, איך עברו עלייך שבע השנים הללו? או להגיד, הזמן עשה עימך חסד, והוא באמת עשה...גם איתו וגם איתי.

לזמן יש חוקים משלו, הוא מרחיק אנשים וסיפורי חיים ואת השיחות שלנו של פעם לפני שבע שנים אלה שהיו נמשכות ונמתחות מהבוקר עד הליל, הוא לא זוכר, גם לא אני, ובסך הכול, אחרי כול המלודרמה שיצרתי סביב הפגישה הזאת אני לא שוכחת שזאת הייתה אהבת נעוריי, בסך הכול חלק פצפון ממני. אדם שהיה רק חלק קטן מפאזל החיים שלי.

חברה שלי אמרה לי ששום דבר לא קורה בלי סיבה, היא אמרה, לא יכול להיות שאחרי שבע שנים שלא ראית אותו הוא יופיע סתם כך לקישוט, לעשות קצת רעש, את לא באמת מאמינה בזה נכון ארקנה? ואני לא ידעתי מה לענות, מזמן הפסקתי לחיות באשליה  הגדולה הזאת שתהיה לי ביום מין הימים האהבה שעליה חלמתי עוד בילדותי, כי ויתרתי, החיים לקחוני למקומות אחרים.

אני לא ממורמרת, לפחות לא כמו שזה מצטייר כאן, אני ריאלית, סורי, לא מאמינה באגדות, כי אהבה כזאת כמו בסרטים אמריקאיים, אין לי כבר צורך בה.

היא לא קיימת מבחינתי.