בצל התל מוות ואור, עומדת אני, כי זו אני, שיכורה מהתחושה שיש עוד למה לחכות, מכורה לתקווה שמאחורי ההרים יש שמש, ותחתי, יש הרבה לאן לרדת ותלולה הדרך, אך אני מעדיפה לעלות. אין לי מה לחפש שם. הייתי שם שנים רבות.

חיצונית אני מתקבלת כלא רצינית,כמזדמנת, נו, אפילו מזדיינת אם תשאלו אותי, אבל אני, לא מזיינת לאף אחד את השכל שמאחורי השיער הזה, והעיניים  האלה המאופרות בכבדות, יש עוד, אפילו מעדיפה איך לומר, להנמיך ציפיות.

אל תצפו ליותר מדי ואולי רק כך תקבלו עוד.

הם קוראים לי ילדונת, לא יודעים, שאני בכלל נשמה זקנה שהתגלגלה בטעות לגוף צעיר ורענן, לא יודעים שהנשמה הזאת יש בה סימנים של זמן, שנחרטו בתער, שנצבעו בשכבות רבות של ורוד כדי להסוואות את השחור מידי קדם, עוד שהייתי מכשפה תלויה על מוקד, נשרפת ובוכה, מתפללת ומתה. מתה להם מול העיניים השונאות.

הם שמים עלי את הידיים, נוגעים בבשרי הלבן כאילו שהיה שייך, כמו שהוא נקנה בכספם, אני נגעלת, תעזבו, לא רוצה, הוא שייך לי ורק לי הגוף הזה אין לכם זכות, ולא בעלות, ואני לא זונה. לא. לא זונה של אף אחד. הנצח שלי לא כבול למיניותכם הזולה, לשקריכם התפלים, לביזיון הממכר אליו נולדתם ותולידו ילדים.

הנצח שלי הוא אלוהים.

ואלוהים אתה יודע כמה חיפשתי אחרייך? לפעמים היה לי נדמה כאילו ששיחקנו מחבואים, כאילו כול מה שעשיתי לא היה מספיק טוב בשבילך, אבל עכשיו הבנתי שזהו לא רצונך. שאספק אותך. שאחיה בשבילך. אתה מעדיף שאחיה בשבילי, כי רצוני הוא רצונך ואתה הוא המשקיף, אתה האבא והאימא והתינוק שנולד לרגע ומיד אחרי זה מת. כולנו גופך.ואתה, אתה זה שנותן למילים האלה משמעות. קיומיות. חיים. אתה האהבה, אלוהים.

האורות בדרך, הפנסים, הכפרים, מזכירים לי שאני רחוקה, רחוקה מהבית וגם מתל אביב ובכול זאת אני מנשקת את עצמי, כי טוב.

יישר כוח על האומץ לא להיות שם, כול הכבוד שהעזת לצאת למלחמה בשביל למצוא שלום, ואני מזכירה את זה לעצמי מדי יום, ונותנת מכה בראש לבדוק אם זה אמיתי, ועוד מכה, כדי להזכיר לעצמי לבל אשכח  מאיפה באתי לבל אשכח אימי ואבי, כי בזכותם יש לי אותי. ואת העולם הזה.שלי. כן שלי. וגם שלכם.

אתה נולדת ומישהו אחר מת. אתה נתת ומישהו אחר לקח, מישהו בא ואתה הלכת. אלה החיים זה מה יש. ולמדתי זאת על העצמות שלי. בגוף שלי עברתי את זה.

אבל אחרי שהעצמות האלה התרסקו והודבקו כול פעם מחדש, כמעט מדי יום ביומו, התחלתי להבין שאין טעם, זה באמת לא טעים ולא נעים לחיות ואז למות כול יום מחדש. זה מיותר. זה מתיש. הגיע הזמן לסלוח לעצמי.

בצל התל מוות ואור, עומדת אני, כי זו אני, זקופה וסולחת ומברכת על חיי, מודה על ימי ומתפללת לטוב. ואוהבת. אותי.