אני נוסעת כנועה למרחבים בזמן, אני העולם, בצדדי הדרך יער עבות הנפרס עד אין סוף, שכשמביטים אליו רוצים להכנס ולחקור לנבור ולמצוא אוצרת חבואיים או להתקל ברוח רפאים עדיין יש רצון לגלות את הניסתר, את המעבר, אבל החיים מושכים ואני נמשכת איתם כנוסעת בזמן, כנועה לרגע, לרוח הפורעת שיערי, לנשימות הקצבות, ללב שלך בשלי.

אני עייפה, עייפה אחרי שנים רבות של מלחמות וקרבות, הגוף שלי תשוש והנשמה שלי סחוטה אחרי כול החיפושים, אחרי כול השאלות ששאלתי והתשובות שקיבלתי, אחרי כול הדמעות על הכרית בלילה נשברתי, לא רוצה יותר, אין בי רצון להיות ילדה של אף אחד, או זאבה בודדה, או כול הכינויים שניתנו לי במהלך השנים, אני לא מצוייה יותר באף אחד מהם, אני לא שמי ולא גופי, אני לא עיסוקי ולא משפחתי, ויחד עם זה אני כול מה שאני לא וכול מה שכן, אני מה שיש ואני מה שאין.