הדאגה מתכנסת בתוכי,חוששת שמה שום דבר לא יסתדר, שמעתה ואילך אני אתחיל ליפול, איש לא יהיה כאן לצידי והלילות יהיו קרים כמו שמעולם לא היו, ואצתרך להתמודד לבד, לגמרי לבד, כיתומה, יתומה מאהבה ויתומה מטוב, והזמן יהפוך לדבר המרכזי בחיי, שיזכיר לי את העבר בכול יום, ולעתיד לא תהיה משמעות יותר, כי רק בעבר היה משהו ששווה לחיות בשבילו.

עכשיו זה הרגע שבו אני מתחילה להבין ששום דבר לא יחזור לקדמותו, אני לא אצליח למחוק את המעשה לא משנה עד כמה שארצה, בספר החיים שלי האותיות נכתבות בדם, הדברים אף פעם לא חוזרים לקדמותם.

רוצה לדעת אם עשיתי את הצעד הנכון אבל רק הזמן יגיד, יש לו סיפור משל עצמו, ובבוא הזמן אדע אם עשיתי את הטעות הגדולה בחיי שויתרתי עליו בלילה אחד של שיכרות, כשהגוף שלי נצמד לגוף אחר רק בשביל שלא אוכל לחזור אחורה יותר, הגוף לקח על עצמו את האחריות למשוך קדימה, לצאת מזה כאילו שזה הפתרון היחידי, לעולם לא אוכל לחזור אליו ולחזור לאהוב אותו כמו פעם אחרי שגוף אחר נגע בי, טעם אותי וליטף, גוף שלא ידוע מה יהיה איתו הלאה, סביר להניח שהוא ימשיך.ואני ימשיך.

וכמעט התקשרתי אליו ושפכתי את כול מה שאני מרגישה, שאני מפחדת להיות לבד, שאני לא רוצה שהוא יחשוב עלי דברים לא טובים, שהרגשתי רק גוף, אבל מה זה משנה מה הוא יגיד לי, זה לא באמת משנה כול עוד אני ירגיש ככה בעצמי שום דבר אחר לא ישנה את זה, אני צריכה להיות בטוחה בעצמי כדי להיות בטוחה בכול דבר אחר, ואם זה ריבאונד אני צריכה לקחת את זה רק כריבאונד ולהתמודד עם זה שלא יהיה בזה שום דבר אחר, ואת הפרידה אני צריכה לקחת כמשהו שהיה צריך לקרות, וללכת עם זה עד הסוף, להיות בטוחה במאה אחוז שעשיתי את הדבר הנכון, ולהיות ממוקדת, עם ראש מורם למעלה, עם יד על הדופק, ולהפסיק לחשוב מה היה אילו ומה יהיה אם...

לא רוצה לצפות יותר ולא רוצה להגדיר, לא רוצה לקוות יותר ולא רוצה להתייאש, אלא להיות שם באמת, בתוך הרגע, לתפוס אותו ולהרגיש את החיים כפי שהם ולא לנסות להמציא אותם מחדש.