פורחת רק בקיץ ובסתיו, מצמיחה פרחים, מרגישה ששוה לי לחכות לפרחים האלה רק כדי לגלות מי אני.

הוא אומר שאני חיה על פנטזיות, שזה מה שממלא ומניע אותי, הפנטזיות של ארקנה, ובאמת, כשאצל רוב האנשים החיים חולפים בפנטזיות לא ממומשות והן כשלעצמן רק פנטזיות שמגרות את השכל אצלי הן ממשיות, אני מפנטזת ומקיימת, אני מדמיינת ויוצרת.

הפנטזיה שלי בהכרות שלי איתו התממשה הייתה לי פנטזיה לחיים של הרפתקנות רוחנית, מעשית ומינית עם הבן זוג שלי, אבל כשהפנטזיה הזאת הפכה ליחידה והאחרות נדחקו לפינה אז הפכתי כלואה וכלאתי אותו יחד איתי בפנטזיה שהפכה לסיוט הכי גדול שלי, לא כי כלאתי את עצמי בפנטזיות אלא בגלל שכלאתי את עצמי בפנטזיה אחת ויחידה.

כשהפנטזיה הופכת לשיגרה אני מתרחקת מעצמי.

הפנטזיה הפכה למקנאה ומחניקה, היא אכלה את עצמה ואותו, אולי היעוד שלי בחיים הוא לא להכנע רק לחלום אחד, אולי היעוד הוא שמתוך פנטזיה אחת אוכל להגשים עוד חלומות רבים, כי הראש שלי עובד על חלומות והחלומות מזיזים אותו, וכשאני נכנעת לחלום אחד יחיד אני מתרחקת מכול שאר החלומות שלי.

לא ידעתי מה זה יחסים לפני זה, כול מה שידעתי היה שטויות, בולשיט, אלו היו דימיונות של ילדה שידעה לדבר הרבה, אך לא עשתה עם זה כלום, והינה אני כאן, בתוך זה, מגלה עד כמה זה לונה פארק של החיים, שזאת רכבת הרים שכול הזמן עולה ויורדת, מעלה בחילות ופרפרים בבטן, סחרחורות שגורמות למעידות על בסיס שבועי, זה הכול וכלום, לפעמים אתה רוצה לחיות ולפעמים אתה רוצה למות, לחיות למען האהבה ומוכן למות בשבילה, מוכנה לוותר על הכול בשבילה וברגע אחר מוכנה לוותר עליה.

לפעמים הדבר היחידי שמציל אותי זאת העבודה, אני צועקת כמו כלבה בבית ולאחר שעה אני ממלצרת עם חיוך לאנשים שלא הייתי מחייכת אליהם בחיים, אבל אני עושה זאת רק כי משלמים לי על זה, יש דברים שלא הייתי עושה בחיים אם לא הייתי מקבלת עליהם כסף.

ובתוך כול הבלאגן הזה נרשמתי לקורס באוקטובור, למרות שיש כול כך הרבה דברים לא פתורים בחיים שלי, אני חייבת לקדם את עצמי הלאה, להפסיק למלצר סוף סוף, אולי זה יקרה, ואולי העבודה הבאה שלי תהפוך אותי לעצמאית הרבה יותר, לא תלויה יותר בהורים שלי שבכול פעם מצילים אותי מהשטויות שאני מעוללת, לא תלויה יותר בו, שהייתי כמין מעמסה עליו מאז אותם שלושה חודשים שעברתי מעבודה לעבודה והמינוס גדל עד שמצאתי את העבודה הנוכחית שלי, הייתי במערבולת ענקית בחצי שנה האחרונה, ועכשיו אני מנסה לטפס למרות שאני לא מצליחה להפסיק ליפול אני עוד מקווה לטפס בהר עד לשלב הבא, עד לשלב הפיכחון, ואפילו שאני עוד מנסה לתקן את כול מה שהיה בינינו אני מבינה שזה נדון לכישלון, והדבר היחידי שבאמת אפשר עוד להציל זה אותי מעצמי ולא אותי ממנו.

על מאה דברים טובים שהוא אמר לי אני לא מצליחה לשכוח שבכול ריב שלנו הוא אמר שאני עץ עקום ושעץ עקום אף פעם לא מתיישר, וזה גורם לי לחשוב שזה מוריד אותי, התחושה שהבן זוג שלי חושב עלי משהו שלא שמעתי אפילו מהאוייבים הכי גדולים שלי, אני יודעת שאני לא מושלמת, למעשה אני רחוקה מזה, אבל אני לא מאמינה, ואני לא רוצה להאמין, שאני בלתי ניתנת לשינוי, שאני אדם שמטיבעו לא יישר, אני יודעת שזאת לא אני, ועולמי חרב עלי כשזה הוא שאמר לי דבר כזה, היחידי שאי פעם אמר.

אחרי ריב ענק לפני כמה ימים הוא נשכב לידי במיטה ואמר לי שלא סתם הכרתי אותו, שהגיע הזמן שבו אני אלמד לקחת אחריות על החיים שלי, שאם לא הוא אני לא הייתי מנסה אפילו להפסיק להכנס לצרות כי אני יודעת שההורים שלי ירוצו כמו תמיד להציל אותי, שאם הוא לא היה בא אל חיי ומציב לי גבולות לא הייתי יודעת את הגבולות האלה, שבחרתי בו כי הוא חכם ומחושב ואני לא.

ואני ממשיכה, עד עכשיו להלחם במחשבה הזאת, במחשבה שבלי מישהו אחר אני לא יודעת לעשות את כול הדברים האלה, מרגישה מקוללת, שנולדתי פגומה, ומצד שני מודה לאלוהים על כך שכמעט תמיד יש מישהו שעומד לצידי, אפילו שהוא חושב אחרת, כי אבא שלו זרק אותו מהבית ואותי אף פעם לא נטשו, אני יודעת שכול אחד לומד את הלקחים שלו בחיים בצורות שונות ואולי אני את הלקח שלי עוד לא למדתי אבל רק כשאני באפלה אני מצליחה לראות את האור.

עכשיו אני לא יודעת אם אני עומדת באור או בחושך, לראשונה בחיי אני כבר לא רואה בשחור ולבן ובאפלה יש מנורה שמאירה לי ובאור יש לי צל, האם כך החיים צריכים להיות? אולי חייתי עד עכשיו במציאות לא מציאותיית של תוכנית טלויזיה אמריקאית שבה הכול נראה מושלם גם כשזה לא?

הייתי רוצה להתמזג עם האור ולהרגיש שוב בחום של רסיסיי קרני השמש מלטפים את ראשי וכמו באגדות אני רוצה שאלוהים יתגלה לי בדמות אדם ויאמר " אני אוהב אותך, ומעולם לא נטשתי אני כאן בכול זמן שתזדקקי לי וגם כשלא, אני כאן פשוט כי אני כאן, צאי אל הייעוד שלך."

ואני אפרוש כנפיים אל האופק יד ביד עם אלוהים ואזכר,

איך זה לאהוב את עצמי שוב.