לפעמים כשנמאס לי מההיות שלי אני לובשת על עצמי דמות אחרת, במיוחד במועדונים, אני מרשה לעצמי דרך הדמות הזאת לעשות ולהיות מה שאני מתרחקת ממנו ביום יום, ואז כשאני מתעוררת בבוקר ומשחזרת את אירועי ליל אמש אני לא מצטערת על דבר כי אני משליכה את ההשלכות עליה, על מי שהייתה שם במקומי, דרך משונה להתיר כול אחריות ממעשי או להתמודד איתם אבל זה עובד ואם יש מישהי שעושה את זה הרבה יותר טוב ממני זאת גלי.

גלי בעצם הפכה את הדמות הזאת למהות שלה, לצערי, שלא כמוני, היא לא יודעת לנתק אותה ממנה ונראה שהחיים שלה כבולים לדמויות והתנהגויות שהיא מנסה להיות הן, לפעמים אני רוצה להטיח בה את האמת ולצעוק לה: " גלי בסוף את לא תדעי מי את ותשכחי את עצמך בניסיונות העלובים שלך לברוח! " כי זה קשה לראות מישהו כול כך קרוב אלייך שהוא כול כך רחוק מעצמו.

אבל אני לא מעזה, אני שופטת בשקט ורק מדי פעם שולחת משפט מעורפל באויר שאין לו תגובה ראויה...

וכך יצא שביום חמישי לבשנו שתינו את כול המסכות שלנו ואת כול הדמויות שרקמנו בסיפור חיינו ויצאנו למועדון, כמה זמן עבר מאז שזה קרה? יותר מדי ואולי, מספיק.

מסוכן לנו לצאת לבלות רק אני והיא, כי כשאין לידנו חברה שתלבש דמות מגנה ואימהית אין מי שירסן את ההתנהגות חסרת הגבולות שלנו ובמיוחד את כישרוננו לשתות כמויות אדירות של אלכוהול מבלי שנקיא את נשמתינו בסוף.

ולמרות כול זה יצאנו ממש בסדר, יצאנו מזה ממש בחיים.

אחרי חצות אני והיא כבר פיזזנו על הבמה כשכול המועדון תחתינו, מרימות במו ידינו (ורגלינו) את כול המסיבה, היה לי טוב ככה, להרגיש לכמה שעות מלכה, על הבמה הייתה דמות נערצת בחורה שכול הגברים רצו וכול הנשים רצו להיות כמוה, כשירדנו מהבמה ודהרנו לבר מישהי חייכה ואמרה: " הרמת פה את כול המסיבה".

חייל אחד שחזר ממש לא מזמן מעזה הזמין אותי אליו הביתה ביום שישי, ואם כול הרצון, או שלא, לא הלכתי, מניסיון העבר כשגבר מזמין אותך אליו הביתה ביום שישי בערב זה לא אומר שהוא רוצה לשחק איתך דוקים, ממש לא, הכי מצחיק או הכי עצוב זה שהבחור שלובש ליד חבריו דמות דיקטטור איתי לבד הוא כמו תינוק קטן שרק רוצה את אמא שלו, הוא מדבר אלי תמיד בקול שקט ואיתם בקול בוגר, איתי הוא הבן שלי ואיתם, הם הילדים שלו.

אנשים מתיחסים לחיים כמו הצגה בתיאטרון בובות, הם רוקדים ושרים אבל אם נסתכל טוב מישהו מושך בחוטים שלהם, או משהו, משהו שהם חושבים שחזק מהם, וזה הפחדים, וכשכול האורות כבים נותרות הבובות, אנחנו, שרועות מבלי נוע על הבימה כי אחרי שההצגה נגמרת אנחנו מותשים מהמשחק הזה ושם האמת, מאחורי המסך האדום נמצאת האמת הגדולה ביותר של כולנו, של גלי זה הפחד מאינטימיות, של החייל זה פחד שמה החברה תוקיע אותו לו יהיה פחות מהחזק ביותר, ושלי מהו? שלי זה הפחד מלהצליח, כי נראה לפעמים שיותר קל להיות פוטנציאל לא ממומש מלהתמודד עם כול השלכותיה של ההצלחה. אבל זה רק נראה ככה. וככול שהזמן עובר אני מתחילה להבין.

בבקשה אל תתנו לפחדים שלכם להכתיב לכם את הדרך, החיים הם הרבה יותר מזה, הם שימחה אהבה ואמת, והאמת האמיתית היא שרק לו נכבוש את הפחדים שלנו ואם נתמודד איתם פנים מול פנים נראה שלאהוב הרבה יותר נעים מלכעוס או לפחד או לברוח, שלהגיד את האמת שלך על עצמך הרבה יותר קל מלשקר, לכסות או למתן, שחיוך עדיף על הבכי ושבכי משמחה הרבה יותר משחרר מהבכי הכואב.

החיים הם לא בית ספר , לבית ספר הולכים ללמוד משהו שאנחנו לא יודעים, אבל אנחנו כבר יודעים בתוכנו מה אנחנו ונותר לנו רק לבחור מה אנחנו רוצים להיות ולברוא את עצמנו מחדש.

יש כאלה שיסכימו איתי ויש כאלה שלא, אבל הינה נראה שהגעתי לאן שחתרתי ללכת אם כבר לא אכפת לי, אם אני לא מפחדת שישפטו כי תמיד ישפטו ותמיד מישהו לא יסכים איתי ואם השלמתי עם זה כנראה שעשיתי עוד צעד בדרך ללקחת את החיים בידיים שלי.