ראיתי כמה סרטים מדהימים לאחרונה, אני מתאהבת בקולנוע האירופאי והדוקומנטרי, ובזמן שראיתי כול אחד ואחד מהם הדהד לי בראש המשפט " הקשב. למילות השיר הבא שאתה שומע. לתוכן המאמר הבא שאתה קורא. לעלילת הסרט הבא שאתה רואה... ” בכול אחד מהסרטים האלה מצאתי את עצמי, לא את הדימוי שלי, לא את הזהות שלי, לא את איך שאחרים רואים אותי או את איך שהייתי רוצה שאחרים יראו, מצאתי שם אמת, מה שהנני.

כשנכנסתי לביתה מיד היה ניתן להבחין בפרצופים, כאילו שכול מה שכול אחת מהן חשבה כשנכנסתי לחדר היה רשום למצחן, פרצוף אחד שבו העיניים שלה התכווצו, ואחד שבו היא כיווצה שפתיים, והפרצופים של החברות שלי, שחבקו וחייכו והיה בהן אור. לנגד ארבעת פרצופים אלה כול השאר התגמדו.

כשאמרתי לזאת עם העיניים המכווצות שאני רוצה להתחיל ללמוד היא אמרה שאולי אני לא יעמוד בלחץ ושיהיה לי קשה ופתאום לקפוץ לזה אולי אני אפרוש באמצע, אמרתי לה, למה לי להתעסק באולי? מה זה משנה? אני פשוט הולכת ללמוד, היא שתקה, אה וגם אחד מהם החליט להגיד לי שאפסיק לפרגן לו שזה מרגיש לו מוזר, מה קרה לפרגון?

אנשים לא יודעים לפרגן, ולא יודעים לקבל פרגון, איך זה שאבדתם ממשמעות המילה מחמאה? מחמאה פשוטה, בלי לנסות ללקק, סתם מחמאה, סתם פרגון, כולם כול הזמן חושדים במצבים ואנשים וככול שאני אומרת משהו טוב אנשים מצליחים להכניס את עצמם לפינה, אפילו כנגד טוב הם מרגישים רע, ממתי טוב הפך להיות רע? אנשים הפכו את אלוהים לשטן.

ככול שהתקדם הערב נוספו עוד ועוד אנשים, שתיתי רק כוס אחת של יין ובשפיות הזאת היה לי טוב ויותר נעים ורקדתי, רקדתי עם כולם והתחבקתי ורק הקול הזה בראש הפריע לי, זה שאמר שאם תהיי נחמדה ותרקדי ותחייכי עם כולם, מהצד, הן יחשבו שאת מפלרטטת. אבל אני לא. 

אבל המשכתי למרות הקול והשתקתי אותו כי ידעתי שהקול הזה בראש שלי הוא לא אני, כי ידעתי שבכול פעם שאני ככה אני חוזרת בזמן לכיתה ח', אבל אני כבר לא בת 14 יותר, וכשרקדתי ככה חברה של מישהו לקחה אותו הצידה והחליטה לצעוק עליו, למה אתה רוקד איתה? ואני לא הבנתי מה היה שם לא בסדר, רקדנו במרחק של מטר אחד מהשנייה.

זה הצחיק אותי כול המצב הזה והבטחתי לעצמי שאם וכשאהיה עם מישהו הוא ידע שלא יהיה לי אכפת שהוא רוקד, עם כולן, ומצדי גם שירקוד איתן הורה, ממתי ריקוד פשוט הפך לריקוד מושחת? כול החיים הם ריקוד מתמשך.

כול החיים אני רוצה לרקוד.