FLY IS WHAT I WANT.

לפעמים אני חושבת,

איך אני נראית מהצד.

כמו הנסיכה

הבוכייה באגדות,שמספיק שתדמע ולו רק פעם אחת והכל יסתדר?

אולי אני נראית לוחמת אמיתית,

כזאת שנלחמת עם המרפקים ודוחפת עד למטרה?

או יכול להיות כמו סמרטוט רצפה מפורר,

כזה ששנה צריך לזרוק לפח אבל מתעצלים להחליף בחדש?

בהתחלה נראית כמו נסיכה,האצילות שבי גרמה לי לוותר,

בתקווה שיחזור המלאך שלי,שיציל אותי.

ואז הצד הפייטרי דיבר,אז נלחמתי עלייך,

למרות שכולם אמרו להרפות ולמרות שכולם אמרו לוותר,

לא וויתרתי,נלחמתי,ירקתי דם ולא הזיז לי-

היה לי להט בעיניים,תשוקה למטרה,זה כבר היה להשיג את מה שאני רוצה,

לא משנה מה אני ארוויח,לא משנה מה אני אפסיד.

שכחתי שלפעמים הנצחון הוא ההפסד האישי הגדול ביותר.

ולבסוף,חזרנו,אלה שאמורים להיות ביחד,

זוג הזוי אבל מתאים בגלל ההפכים.

ולפעמים זה גורם לי לחשוב-

אני לא סמרטוט?הרי אומרים שמי שגרם לבכי לא שווה את זה.

זה אנושי בכלל?להשיג את היעד ולהיות בו גם אם זה נראה גרוע,

כמו ההיא,המסכנה,שאחרי שעשו לה ופצעו את הלב שלה היא חוזרת לאותו מקום.

וזה ללכת במעגלים סביב עצמי,זה להמשיך ולשאול כל יום,כל שעה,

מה אני?

כי על למדעת מי אני וויתרתי ולפחות לדעת מה אני בהצגת החיים הזאת שלנו,

בסרט שאנחנו חיים בו.

לדעת אם אני יוליה או אולי המשרתת,אם אני הנעל זכוכית של סינדרלה ואולי היא עצמה?

ומה אתה?

זו באמת אהבה?באמת?

[שמתחילים לתהות טועים,כשטועים תוהים למה,אין תשובה,אין פתרון לחידה הזאת.]

אהבה-

עד כמה הדדית היא באמת יכולה להיות?