האנושות היא לא בדיוק יפה

קשה לי להירדם בלילה והנסיעה רק עוד יומיים. 

לאס ווגאס, כנס משוגע, אני ממש בלחץ גם לא להיות מספיק טובה שם. 

ואז ניו יורק. אני רואה פרקים של סקס אנד דה סיטי כדי לבסס בעצמי ציפייה למוניות הצהובות האלה. אני אטייל הרבה לבד. האם אכיר אנשים? האם אצבור חוויות מהעיר הזו? 

האם אלמד להיות האקרית מצוינת? ;) או סתם שחקנית בלאק ג'ק ממוצעת?

אני עוברת בראש שלי על כל הפרטים. רגע, איך בכלל עובדת  טיסת קונקשן... 

מלחיץ מלחיץ מרגש. 

אבא היה מקסים. פתאום הביא לי כסף לטיול והרגשתי כמו ילדה קטנה, יותר מששמחתי שיש לי כסף לבזבז שם שמחתי שאבא דאג לי. אחרי זה הוא אמר לשי שלמרות שיש לי כסף הוא מוכן להביא לי כמה שאני ארצה. סבתא התקשרה ולא הספקתי לענות לה, היא אמרה כמה היא גאה בי וכמעט בכתה. "שליחות" היא קראה לזה. אף אחד לא באמת מבין מה זה אומר הכנס הזה, אז אני מדברת איתם במושגים שהמשפחה שלי מבינה: ההרשמה עולה 5,500 אלף דולר. 

אורן פתאום מופיע, כי אמא מתפרקת. יש לה תמיד נטייה להתפרק ולהיות דוחה לפני שאני נוסעת, וכשאני חוזרת. לא שזה קשור אליי באיזשהי צורה, אבל כמובן שזה נחמד לעזוב ככה את הארץ לכמעט שלושה שבועות. 

הוא מוצא שירים שלי וקורא אותם, מגיל 14-16 אולי. הוא ממש מתרשם. אני נלחצת ומגיעה הביתה, ומגלה שדווקא לא אכפת לי לחלוק איתו קצת. אנחנו יושבים וקוראים ביחד את השירים. 

יש לי ניתוח קטן בעין ביום חמישי וזה מלחיץ אותי כי אני טסה באותו הערב, וגם כי מצב העין שלי מחמיר. 
הכל עובר לי בראש כל הזמן אז אני שוכבת על הגב ושמה יד על הבטן ועל הבטן התחתונה ומרגישה ומרגיעה את עצמי עד שאני נרדמת, או עד שאני מצליחה לגרום לעצמי להפסיק לחשוב. בסה"כ יש עוד יומיים שלמים לחשוב על הכל, והיי זה בסדר כשאגיע אני כבר אדע איך מוצאים את המלון של הכנס ומה שעות הפתיחה של חדר הכושר
(כי על דברים מפגרים כאלה אתה חושב כשאתה לא נרדם)

אז אני מתרגשת נורא. ומאושרת נורא מההזדמנות הזו. וקשה לי לחלוק את זה עם איזשהו מישהו בעולם, אז אני חולקת את זה פה.  

- יש לך שני מצבים: רעב, או לא כל כך רעב אבל יכול לאכול. באמת.

- אתה קם ערני בטירוף אחרי שש שעות שינה. 

- יש לך מספיק אנרגיות להכל. 

- קשה לך לשים ג'ינס, לא בגלל ששמנת, אלא בגלל שהשרירים שלך מוצקים. 

- כשאתה הולך לישון ויודע שעל הבוקר יש לך זמן לרוץ, אתה מחייך לעצמך ומצפה לזה

- אתה מתחיל לחשוב אם אכלת מספיק חלבונים, פחמימות ושומנים (ואז אתה אוכל עוד קצת ליתר ביטחון) 

- אתה מתקלח במהירות שיא. 

- אתה מתחיל למחזר בגדי ספורט (כי למה לכבס כל פעם אם זה גם ככה יסריח שוב מחר...) 
- אתה תמיד מתאושש מאימון (מה שלא מפריע לך לעשות עוד אחד) 
- אתה מגלה שרירים חדשים שלא ידעת עליהם (ומחייך לעצמך אם הם מוצקים יותר)
- אתה מגלה את שרירי התחת (לבחורות בלבד).
- אתה הופך להיות מהסבתות האלה שתמיד יש להן אוכל בתיק. צריך להיות מוכן, אם תהיה רעב עוד חצי שעה מה תעשה?
- ביום שאתה לא מתאמן אתה פצצת אנרגיה שאין לך איפה להוציא.
- אתה מכיר את הגוף שלך טוב יותר ומכבד אותו. הוא מכבד אותך בחזרה ונותן לך לעשות את כל הדברים המוזרים האלה שאתה עושה.
- כשאתה מתחיל להשתעמם, אתה לא מפסיק, אתה רק בוחר אימונים קשים עוד יותר (אימוני מדרגות מישהו?)  
- הכל אפשרי. (אבל אולי מכאן בעצם הכל התחיל מלכתחילה)
- אתה מפתיע את עצמך כל הזמן.
- אתה משתכר מרבע כוס בירה.

טוב, יש עוד.
מסקנה: אתה סוג של בהמה.

כבר קמתי בבוקר. 
כבר הספקתי להכין עוף בקארי ירוק חריף אש, לנקות אחריי, ללכת לספינינג, להזיע, לחזור, לאכול, להתקלח. הספקתי אפילו לברר על לאס וגאס וניו-יורק, פאקינג לאס וגאס על חשבון העבודה. כבר הספקתי לשתות עוד קפה, לחבק אותך וכמעט לבכות ביחד איתך (השבת האחרונה שלנו בבית?), לראות סקס והעיר הגדולה ולהתרגש לקראת פאקינג ניו-יורק. עשיתי את כל זה, והשעה ארבע בצהריים. אני מלאת אנרגיות.

 אני רוצה לראות סרט אבל אני לא רוצה לראות אף אחד מהחברים שלי. זה קטע כזה בתקופה האחרונה, בא לי הרבה דברים ולא בא לי אף אחד. אני מנסה לדמיין אותי יושבת מול האנשים בחיי ומבינה שאין לי עניין מיוחד לנהל איתם שיחה.

אני חייבת לצאת מהבית, לא יכולה עוד להיות פה כשהיא פה. אני מתלבשת במהירות ויוצאת, חושבת לעצמי שיהיה נחמד לראות סרט עם עצמי. ללכת ברגל לדיזינגוף סנטר, לשתות קפה בדרך. כן. מה יכול להיות.

 אני יוצאת מהבית, מכנס קצר וחולצה יפה וחדשה, משקפי שמש, בואו נראה אתכם. אני מתחילה ללכת ומתקשרת לאבא. אתמול הוא עשה לי את המוות, אבל ככה זה להיות בוגר. פתאום הוא אומר שהוא בתל אביב, שותה בירה על הים עם דוד שלי ואחי. רוצה לבוא? אני שוקלת, זה גם ככה בכיוון שלי. נראה. אגיע לסנטר והלב יגיד אם סרט או בירה עם המשפחה.

 הלב אמר שלהיות יותר מדי לבד זה לא טוב, ויאללה יחסים עם המשפחה זה חשוב, ובואנה בירה קרה עכשיו נשמע זורם. אני חותכת ועולה דרך בוגרשוב, ומגיעה אחרי עשרים דקות לפאב אירי עם מלא אוויר. אני מזמינה ווינשטפן טעימה כמו שמזמן לא שתיתי, ואבא היום בסדר גמור. אחי קצת חולה קצת בסדר אבל בסך הכל הכוונות שלו טובות, לפעמים הוא אומר שטויות וכועס כשאומרים שהוא טועה, אבל בסדר. הוא בטוח שאם האישה גומרת בסקס אז יוצא בן זכר, וזה מוכח מדעית הוא אומר לי זה בדוק. למדתי אחרי עשרים ושתיים שנים שלפעמים זה בסדר לשתוק גם אם מי שמולך טועה וזה צורם לך. אני שותקת ומחייכת, הוא יודע שאני לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה ואומר את זה שוב ושוב, אבל אני מסרבת להוכיח לו שהוא טועה. כשהוא אומר ש75% מהעולם זה נשים אני מציינת שיבדוק את הסטטיסטיקה, כי זה ממש לא נכון, אבל אני לא מוסיפה לומר. בסה"כ היה נחמד. אמרתי שאני רוצה ילדים. 

אני רוצה ילדים.
שי אמר שאני מבזבזת זמן עם שותפה אם אני רוצה כבר למצוא את האדם הנכון
אני יודעת למה הוא רומז ו-וואלה לא מתאים עכשיו, לא מתאים
אני הולכת, ממשיכה לבדי על הים, יודעת שאבא מחייך מאחורי. אני מגיעה לארומה, ממש מול השקיעה, הם פאקינג יצרו ארוחת בוקר במיוחד בשבילי. מזמינה כריך אבוקדו עם סלט וקפה, אני על גג העולם, נשבעת.
פתאום איזה פדופיל ממלמל "חמודה" ומחייך אליי את החיוך הכי מטריד בעולם, כזה שבמאי אומר לפדופיל השחקן שלו לזייף, מסתבר שבמציאות זה דווקא אמין. טוב, בסדר. דפקת לי את הארוחה יא בן-זונה.
אני דופקת לו מבט רצחני וקמה בדרמתיות, הוא ממשיך לשבת שם ולהסתכל על כל מיני בחורות, אני תוהה אם בעולם מתוקן היה מותר לי לירות בו אבל כנראה שגם אם כן לא הייתי עושה את זה. אבל מי יודע.  אני לא אתן לו להרוס לי קפה ואבוקדו ושקיעה. 

 מסיימת לאכול, חוזרת דרך אלנבי הביתה, מדברת עם ב' בדרך, מוותרת על פגישה עם אופיר, יאללה הספיק לי להיום. בוא נלך לראות קצת חדשות .