האנושות היא לא בדיוק יפה

"וואו, את תהיי מה זה חכמה כשתהיי בת 28. אני חושב שרק בגיל 50 אני אגיע לבגרות שלך בגיל 28" 

אז באת אליי והכנת את הג'וינט הכי יפה שראיתי אי פעם. אתה אמן ואתה רואה את החיים בצורה שעוד לא הכרתי, אתה רע אבל אתה הרבה יותר טוב מרע ואני מכינה לך סנדוויץ' אם אתה מדלג על ארוחת צהריים ונראה לי ששכחו להגיד לך שלאכול זה חשוב. 

אנחנו מעשנים ומאיה צוללת. בפעם השלישית שהיא אומרת שהיא לא מרגישה טוב, אני מצליחה להוציא את עצמי מהתחושה המדהימה שאני מרגישה, ושנינו קופצים אליה. אתה מצליח לשמור אותה איתנו, ואז אתה אומר לה שאתה תספור מ-60 למטה והיא תירגע. אני מנשקת אותה על כל ספירה שלך, וקורית שם סיטואציה מדיטטיבית יוצאת דופן שמצליחה להוציא אותה מתחושה שהרבה אנשים לא יוצאים ממנה גם במשך שעות אם החרדה והפחד הם אלה שמתעצמים אצלם כשתוצאה מסמים. כשאנחנו מגיעים לאפס היא איתנו. היא אומרת כל כך הרבה שטויות, פולטת כל כך הרבה פחדים, ואני מצליחה לחוות את זה גם מבפנים - במצב המעורפל שבו הייתי - וגם מבחוץ, רואה את כל מה שלא הגיוני ומה קורה בגלל ההשפעה של מה שעשינו. אני חווה את העולם בשני מישורים, המישור הפנימי - החולה מעוות לא שפוי מסומם - והמישור החיצוני - מה בריא, הגיוני, שפוי, איך הדברים נראים במצב שהוא נורמאלי. אני מבינה שככה אני חווה גם את העולם, וזה אולי מה ששומר אותי מליפול לצדדים השניים. אני מכירה אותך פתאום ברמה שלא הכרתי לפני זה. 

"כן, אבל את רצה, את אוהבת לאכול, את אוהבת, את מתרגשת, את דואגת למי שסביבך... את חיה את העולם הזה, זה לעולם לא יקרה לך, את משתמשת בגוף שלך"

בבוקר את רבה איתי

אני חושבת שעל כל מחשבה שלך עוברות לך בראש ארבע מחשבות שהן פחד, חרדה ואישור חברתי

"אני אמורה לתת לעצמי לשקוע עם הגוף או לתת לעצמי לברוח עם המחשבה?"

ואת לא אמורה שום דבר, את אמורה רק להרגיש מה נכון לך

"אני אמורה להרגיש רעבה כבר?" 

"זה בסדר שיש לי פיפי?" 

ואני פתאום מבינה איך את רואה את העולם

-

"את פשוט מקליטה הכל... אין מילה שאת לא זוכרת" 

-

ראיתי את יניב ואת לימור ואת יונתן ואלוהים תל אביב בשישי ושבת בצהריים זה פשוט קלחת