האנושות היא לא בדיוק יפה

כבר קמתי בבוקר. 
כבר הספקתי להכין עוף בקארי ירוק חריף אש, לנקות אחריי, ללכת לספינינג, להזיע, לחזור, לאכול, להתקלח. הספקתי אפילו לברר על לאס וגאס וניו-יורק, פאקינג לאס וגאס על חשבון העבודה. כבר הספקתי לשתות עוד קפה, לחבק אותך וכמעט לבכות ביחד איתך (השבת האחרונה שלנו בבית?), לראות סקס והעיר הגדולה ולהתרגש לקראת פאקינג ניו-יורק. עשיתי את כל זה, והשעה ארבע בצהריים. אני מלאת אנרגיות.

 אני רוצה לראות סרט אבל אני לא רוצה לראות אף אחד מהחברים שלי. זה קטע כזה בתקופה האחרונה, בא לי הרבה דברים ולא בא לי אף אחד. אני מנסה לדמיין אותי יושבת מול האנשים בחיי ומבינה שאין לי עניין מיוחד לנהל איתם שיחה.

אני חייבת לצאת מהבית, לא יכולה עוד להיות פה כשהיא פה. אני מתלבשת במהירות ויוצאת, חושבת לעצמי שיהיה נחמד לראות סרט עם עצמי. ללכת ברגל לדיזינגוף סנטר, לשתות קפה בדרך. כן. מה יכול להיות.

 אני יוצאת מהבית, מכנס קצר וחולצה יפה וחדשה, משקפי שמש, בואו נראה אתכם. אני מתחילה ללכת ומתקשרת לאבא. אתמול הוא עשה לי את המוות, אבל ככה זה להיות בוגר. פתאום הוא אומר שהוא בתל אביב, שותה בירה על הים עם דוד שלי ואחי. רוצה לבוא? אני שוקלת, זה גם ככה בכיוון שלי. נראה. אגיע לסנטר והלב יגיד אם סרט או בירה עם המשפחה.

 הלב אמר שלהיות יותר מדי לבד זה לא טוב, ויאללה יחסים עם המשפחה זה חשוב, ובואנה בירה קרה עכשיו נשמע זורם. אני חותכת ועולה דרך בוגרשוב, ומגיעה אחרי עשרים דקות לפאב אירי עם מלא אוויר. אני מזמינה ווינשטפן טעימה כמו שמזמן לא שתיתי, ואבא היום בסדר גמור. אחי קצת חולה קצת בסדר אבל בסך הכל הכוונות שלו טובות, לפעמים הוא אומר שטויות וכועס כשאומרים שהוא טועה, אבל בסדר. הוא בטוח שאם האישה גומרת בסקס אז יוצא בן זכר, וזה מוכח מדעית הוא אומר לי זה בדוק. למדתי אחרי עשרים ושתיים שנים שלפעמים זה בסדר לשתוק גם אם מי שמולך טועה וזה צורם לך. אני שותקת ומחייכת, הוא יודע שאני לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה ואומר את זה שוב ושוב, אבל אני מסרבת להוכיח לו שהוא טועה. כשהוא אומר ש75% מהעולם זה נשים אני מציינת שיבדוק את הסטטיסטיקה, כי זה ממש לא נכון, אבל אני לא מוסיפה לומר. בסה"כ היה נחמד. אמרתי שאני רוצה ילדים. 

אני רוצה ילדים.
שי אמר שאני מבזבזת זמן עם שותפה אם אני רוצה כבר למצוא את האדם הנכון
אני יודעת למה הוא רומז ו-וואלה לא מתאים עכשיו, לא מתאים
אני הולכת, ממשיכה לבדי על הים, יודעת שאבא מחייך מאחורי. אני מגיעה לארומה, ממש מול השקיעה, הם פאקינג יצרו ארוחת בוקר במיוחד בשבילי. מזמינה כריך אבוקדו עם סלט וקפה, אני על גג העולם, נשבעת.
פתאום איזה פדופיל ממלמל "חמודה" ומחייך אליי את החיוך הכי מטריד בעולם, כזה שבמאי אומר לפדופיל השחקן שלו לזייף, מסתבר שבמציאות זה דווקא אמין. טוב, בסדר. דפקת לי את הארוחה יא בן-זונה.
אני דופקת לו מבט רצחני וקמה בדרמתיות, הוא ממשיך לשבת שם ולהסתכל על כל מיני בחורות, אני תוהה אם בעולם מתוקן היה מותר לי לירות בו אבל כנראה שגם אם כן לא הייתי עושה את זה. אבל מי יודע.  אני לא אתן לו להרוס לי קפה ואבוקדו ושקיעה. 

 מסיימת לאכול, חוזרת דרך אלנבי הביתה, מדברת עם ב' בדרך, מוותרת על פגישה עם אופיר, יאללה הספיק לי להיום. בוא נלך לראות קצת חדשות .