האנושות היא לא בדיוק יפה

קשה לי להירדם בלילה והנסיעה רק עוד יומיים. 

לאס ווגאס, כנס משוגע, אני ממש בלחץ גם לא להיות מספיק טובה שם. 

ואז ניו יורק. אני רואה פרקים של סקס אנד דה סיטי כדי לבסס בעצמי ציפייה למוניות הצהובות האלה. אני אטייל הרבה לבד. האם אכיר אנשים? האם אצבור חוויות מהעיר הזו? 

האם אלמד להיות האקרית מצוינת? ;) או סתם שחקנית בלאק ג'ק ממוצעת?

אני עוברת בראש שלי על כל הפרטים. רגע, איך בכלל עובדת  טיסת קונקשן... 

מלחיץ מלחיץ מרגש. 

אבא היה מקסים. פתאום הביא לי כסף לטיול והרגשתי כמו ילדה קטנה, יותר מששמחתי שיש לי כסף לבזבז שם שמחתי שאבא דאג לי. אחרי זה הוא אמר לשי שלמרות שיש לי כסף הוא מוכן להביא לי כמה שאני ארצה. סבתא התקשרה ולא הספקתי לענות לה, היא אמרה כמה היא גאה בי וכמעט בכתה. "שליחות" היא קראה לזה. אף אחד לא באמת מבין מה זה אומר הכנס הזה, אז אני מדברת איתם במושגים שהמשפחה שלי מבינה: ההרשמה עולה 5,500 אלף דולר. 

אורן פתאום מופיע, כי אמא מתפרקת. יש לה תמיד נטייה להתפרק ולהיות דוחה לפני שאני נוסעת, וכשאני חוזרת. לא שזה קשור אליי באיזשהי צורה, אבל כמובן שזה נחמד לעזוב ככה את הארץ לכמעט שלושה שבועות. 

הוא מוצא שירים שלי וקורא אותם, מגיל 14-16 אולי. הוא ממש מתרשם. אני נלחצת ומגיעה הביתה, ומגלה שדווקא לא אכפת לי לחלוק איתו קצת. אנחנו יושבים וקוראים ביחד את השירים. 

יש לי ניתוח קטן בעין ביום חמישי וזה מלחיץ אותי כי אני טסה באותו הערב, וגם כי מצב העין שלי מחמיר. 
הכל עובר לי בראש כל הזמן אז אני שוכבת על הגב ושמה יד על הבטן ועל הבטן התחתונה ומרגישה ומרגיעה את עצמי עד שאני נרדמת, או עד שאני מצליחה לגרום לעצמי להפסיק לחשוב. בסה"כ יש עוד יומיים שלמים לחשוב על הכל, והיי זה בסדר כשאגיע אני כבר אדע איך מוצאים את המלון של הכנס ומה שעות הפתיחה של חדר הכושר
(כי על דברים מפגרים כאלה אתה חושב כשאתה לא נרדם)

אז אני מתרגשת נורא. ומאושרת נורא מההזדמנות הזו. וקשה לי לחלוק את זה עם איזשהו מישהו בעולם, אז אני חולקת את זה פה.