התקרבתי להיכל, והרגשתי את הנוכחות שלך.

דה ז'ה וו מטורפים שטפו אותי, ולא רציתי להמשיך.

המשכתי.

הוא עמד בכניסה, עם השיער הפרוע שלו. כ'כ השתנת..

אחרי סינונים של יותר מחודשיים, איך יכולת לצפות ליותר מ-"היי"?

כל המופע היית בזווית העין. גם אם לא רציתי,הסתכלתי,חיפשתי,התעניינתי.

רק עוד שנייה להסתכל עלייך. להיזכר מי אתה.

ובסוף, שרק הבמה הייתה מוארת,וכל הקהל חשוך-הסתכלת.

לא יכולתי להסתכל חזרה.

הכל נגמר.

"את בסדר?" "כן,לא. כן" *חיוך מלאכי*

התחלתי למלמל כאופייני לי, והמשפט נגמר ב-"אין לי מה להגיד".

לא הצלחתי להשלים משפט שלם, והתבלבלתי,ושכחתי..

הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר..זה כ'כ מובן מאליו,איך לא ראית את זה עד עכשיו?

"אנחנו מאחרות לאוטובוס, בוא איתי ועם שיר לתחנה" מראה סימנים שלא מתאים לו בטירוף,

מיד עניתי שאנחנו הולכות ושלום. ההתחכמויות התחילו;"אני רואה פה שני צדדים.." "X אם אתה רוצה תבוא!" (משמע-אני רוצה שתבוא) "אני צריך ללכת,שלא יחשבו שאני מתחמק מהעבודה". *הולכות בלעדיו*

וכל הדרך לשם,חשבתי וחשבתי על כל מה שהיה לי להגיד ולא אמרתי.. ומה הייתי צריכה לעשות אחרת..

ביקשתי שאתה תיצור קשר. ר-ק אתה. אני מקווה שהמסר הגיע אלייך דרכה.

בנתיים,חזרנו לאותה הנקודה.

ואני שוב מחכה..

אני לא יודעת להסביר את הפחד ממקומות שמזכירים לי אותך.