החיים של יונפי

שבת 6 בערב.

היא הגיעה אלי הביתה אחרי 3 שבועות שלא נפגשנו .

3 שבועות שבהם סיפרנו בטלפון על הדייטים שלנו,עומסים בעבודה ושאר חויות היום יום.

4 שעות תמימות, נפלאות, עם הרבה עוצמות , עליות וירידות אצלי בחדר.

הרגשנו את קירבת הגוף , את האינטימיות שהיתה חסרה לשנינו תקופה ארוכה.

לאט לאט, נגיעות רכות שהתעצמו, חומות שהוסרו, דיבור חופשי על הכל.

שוכבים אחד מול השני, חשופים כפי שלא היינו הרבה זמן.

לא מעכלים את זה שאנחנו לא בקשר רומנטי ובכל זאת הגענו למצב הזה.

לאף אחד מאיתנו זה לא קרה אף פעם, לא חשבנו שזה יכול לקרות.

כאילו שכל אחד מאיתנו זקוק נואשות להצתה ולפורקן שאחריה שמתגשם ע"י האחר.

אחרי שהיא הלכה המיטה חזרה להיות מיטת היחיד שלי ,

כאילו שום דבר לא קרה כאן בשעות האחרונות

בבוקר למחרת SMS של יום נפלא , ובערב שיחת טלפון .

אח"כ מנסה לקבוע עם המיוחדת לראות "האח הגדול" (כן , כן גם אני התחלתי לראות)

ואז מקבל SMS שיש לה דייט הערב (ועדיין זה מרגיש כאילו מישהו נותן לי אגרוף בבטן) ,

והערב דייט פושר לחלוטין מחזיר אותי למציאות הריקה שלי, להרגשת הריקנות

שלא עוזבת אותי כבר שנה , ההרגשה שאין לי שותפה לחיים, אין למי לרצות לחזור הביתה אליה.

כל שלושת הימים הללו מתערבבים לי בראש .

רוצה כבר להתמלא , רוצה להרגיש חלק מ.... .

רוצה להחזיר את ההרגשה שאבדה.