החיים של יונפי

טלי עסוקה היום , נפגש עם המיוחדת לארוחת ערב במסעדה.

הפעם היא שאלה , רצתה לדעת פרטים , מי זאת הטלי הזאת ,

ומה קורה איתי ואיתה.

נבוך לספר לה , מרגיש כמו מיני בגידה , למרות שלא אמור .

היא מחייכת תומכת , מספרת על הסוף שבוע שעבר בלעדיי.

ועל אתמול שלא ענתה לסימוסי - כן , היא לא היתה פנויה .

היא גם היתה בדייט , מנסה גם היא למצוא , לאתר את אותו החיבור.

מסביר לה בגילוי לב שכל מישהי שאני יוצא איתה ומעמיק את הקשר

דורש ממני להרפות קצת את החבל - החבל שקושר אותי אליה , אל המיוחדת שלי.

הראש והלב לא עובדים כמקשה אחת.

הראש יודע שצריך לשחרר עוד ועוד , והלב לא נותן.

לא יודע למה זה כל-כך קשה .

הרי אני לא רואה אותה כבעבר, פחות מודע לחייה , פחות קשור

ועם זאת עדין קשה מנשוא .

אך אני מתחיל להיות מודע לזה שהזמן נותן את אותותיו , עושה את שלו.

אני עדיין מרגיש שבלעדיה אני חצי בן-אדם , לא משנה עם מי אהיה, ועד כמה נתראה.

נפש תאומה יש אומרים ? אולי .

ועל זה אני לא רוצה לוותר.

בחיים.