החיים של יונפי

שהיתה לי עד היום.

פגישה אחרי שבועיים וחצי , נשיקה קלה וחיבוק.

היא ארוחת בוקר אני רק מיץ תפוזים.

מתחילים לדבר כמו פעם , על החויות של השבועיים האחרונים.

וכמו תמיד אין רגעי שתיקה מביכים.

לאחר כשעה , העליתי את הנושא.

שנינו הסכמנו שאנחנו נעים בקצבים מאד שונים.

קצבים שלא ניתן יהיה לגשר בינהם.

השיחה הקולחת, הרוגע שבה התקיימה.

ההבנה של שנינו שאין מה לעשות.

זו היתה פרידה מתוקה.

בחוץ חיבוק אחרון ארוך ארוך.

ונגמר.

מעביר חזרה להילוך ראשון.

מתחיל לחפש שוב.

אין דרך אחרת.

אסור לעצור.