החיים של יונפי

העתיד כבר כאן אבל התחמק ממני.

עכשיו הייתי אמור להיות נשוי ואני לא

עכשיו הייתי אמור להיות אבא ואני לא

עכשיו ההורים שלי היו גאים בי על שני השורות למעלה אבל הם לא.

מתחיל לחשוב על פשרות

מתחיל לתכנן את העתיד שאחרי העתיד.

בחוץ משתוללת סערת מיתון , ולא הייתי מוכן לה.

לא הייתי מוכן לחורף הזה, לא אגרתי מזון.

כל דבר מתחיל להיות מחושב.

להוציא רק את מה שהכרחי,

להבין שאף אישה לא מחכה לי מעבר לפינה.

אני צריך למצוא ולהביא אותה אליי .

לא לשלול שום אדם שהייתי שולל קודם.

לנסות, השעון מתקתק , בלי לחץ אבל להיות קשוב אליו.

להבין שאם אמשיך לחפש את "אהבת חיי" , אאבד בדרך את החיים.

הכל מסתובב סביבי , סחרחורת, התקף חרדה מתקרב ...

אנשים סביבי בעבודה עם ילד ראשון

טרוטי עיניים עם אושר אין קץ.

חוזרים כל יום הביתה אל המשפחה שיצרו.

אני חוזר אל נסיונות להעביר את הלילה עם חברים.

מכל עבר אני שומע גם על אמהות חד הוריות.

בקורס אצלי יש אחת כזו.

לידידות שלי יש חברות כאלה.

המיוחדת "אוספת נתונים" על זה שאוליי גם היא תצטרך .....

מעניין מה יקרה עוד 20 שנה , כשפתאום תמלא הארץ צעירים

שלא יודעים ולא ידעו לעולם מי אביהם.

עולם שבו בתחילת כל קשר זוגי הם ילכו להיבדק אם הם לא במקרה אחים....

ואני - מתחיל להפנים את העובדה שאולי לא כדאי לחכות לה , לאהבה.

לנסות למצוא מישהי נחמדה ואולי לנסות לחזור לזוהרית.

אולי זה הזמן.

אלוהים שבשמיים , תגיד לי

מה יהיה איתי בסוף ???

עוד לילה לבן ....

שהיתה לי עד היום.

פגישה אחרי שבועיים וחצי , נשיקה קלה וחיבוק.

היא ארוחת בוקר אני רק מיץ תפוזים.

מתחילים לדבר כמו פעם , על החויות של השבועיים האחרונים.

וכמו תמיד אין רגעי שתיקה מביכים.

לאחר כשעה , העליתי את הנושא.

שנינו הסכמנו שאנחנו נעים בקצבים מאד שונים.

קצבים שלא ניתן יהיה לגשר בינהם.

השיחה הקולחת, הרוגע שבה התקיימה.

ההבנה של שנינו שאין מה לעשות.

זו היתה פרידה מתוקה.

בחוץ חיבוק אחרון ארוך ארוך.

ונגמר.

מעביר חזרה להילוך ראשון.

מתחיל לחפש שוב.

אין דרך אחרת.

אסור לעצור.