אפילוג

היא הלכה בשקט, לא היה לה אכפת כבר מכלום, פשוט רצה לברוח, לא משנה לאן, העיקר לא לחזור הביתה,אחרי המוות של אימה היא לא מצאה סיבה מספיק טובה להישאר לגור עם אחיה הגדולים, כל פעם שהייתה נזכרת במשפחתה החור בלב היה נפתח מחדש...

כעבור יומיים אליסון ארזה את הבגדים שלה לארבע מזוודות גדולות,הכל היה מוכן, כרטיס הטיסה, הכסף, והדף החדש היה מוכן לסיפור חדש אשר יכתב עליו.

רוברט נכנס לחדרה של אמילי והביט באחותו,אורזת את בגדיה בעדינות האופיינית לה, אלוהים!אחותו הקטנה שתמיד הגן ושמר  עליה עוזבת אותו...

הוא לא כעס עליה בכלל, הוא הבין שלאמילי כל התקופה הזאת קשה במיוחד, הרבה יותר מאשר שלשאר קשה, היא בחיים לא הייה מתלוננת בתקופות הקשות בחייה, לעומתו , היא הייתה מוכנה תמיד להקשיב ולעזור לכל אחד, אבל היא בחיים לא הייתה משתפת אחרים ברגשות שלה...

"למה?" רוברט החליט לשבור את השקט, אמילי הרימה את ראשה והביטה בו במבטה החלול "אני לא יכולה להישאר כאן יותר, יותר מדי זכרונות, לא רוצה...אני אעבור לגור לגרמניה, לברלין, אני מצטערת אני לא יכולה" לפני שהספיקה להבין מה קרה, אמילי שמה לב לדמעה שזלגה במורד פניו של רוברט, היא רצה לחבק אותו,אין לה ברירה אחרת חוץ מלעבר, פה היא לא יכולה להישאר יותר...