אחרי שלא ממש היו תגובות בפעמים האחרונות שכתבתי התייאשתי.
עכשיו שאין לי כבר ברירה אני חוזרת לפה מקווה ליחס יותר הוגן הפעם.
זה לא שאני לא מודעת למצב בארץ.
אפשר לומר שאני מודעת מאוד אפילו.
אצלי בבית נוהגים לקרוא עיתונים כהרגל.כל בוקר.
אז אי אפשר להגיד שאני אטומה.
אבל לא באתי לדבר על זה.
כמו שהזכרתי אני בת למשפחה מיוחסת.
משפחה ידועה בברנז'ה.
אבי הוא בעליה של חברה מצליחה.
הילדות שלי באמת ילדות ורודה כמו שכל ילדת נסיכות שכזו חייה.
תמיד הוקפתי באנשים שלימדו,שעזרו,שעשו למעני...
ובמעבר חד - עכשיו.
תקופה מוזרה שכזו.ובודדה.מאוד.
לא מבחינה חברתית.
כל אחד מבני משפחתי המונה 7 נפשות עסוק בענייניו,
ואני,הקטנה שבחבורה לא מעניינת אף אחד.
ואז זה קרה.
יצאתי לבר הקבוע שלי,כשגרת חיי בימי שישי ופגשתי בחור.
התאהבתי בו עד עמקי נשמתי.
בכלל לא עניין אותי איך קוראים לו.
דיברנו ודיברנו ודיברנו והרגשתי כימיה מטורפת.
ידעתי שקוראים לו דן.
עברו שבועיים שבהם דיברנו בכל אמצעי.
ביום שבת שעבר,נפגשנו בבוקר בים.
הוא עם חבריו ואני עם חברותיי.
היה באמת כייף.
עד לנקודה שבה שמעתי מה שם המשפחה שלו.
באותה נקודה ידעתי שזו טעות אחת גדולה.
הבחור בחור טוב.חתיך.נחמד.על רמה.
כבר שבוע שאני חייה בצל העובדה הזו,
שהבחור שאני אוהבת,הבחור שהצליח לתפוס לי את הלב,
בחיים לא יהיה שלי.
ואני לא שלו.
לעולם לא נוכל להיות ביחד.
כמה שזה נשמע רומיאו ויוליה והחרטה הזה,
זה באמת ככה.
התאהבתי בו.ואין סיכוי שהוא ייצא לי מהראש.
באמת שאני לא יכולה לתאר תחושה זו.
כל כך הייתי רוצה לחבק אותו ולדעת שהוא שלי.לעד.
או לפחות לעכשיו.
אבל גם זה לא ייקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
