זה תמיד קורה לי ..
במקום להרגיש פחות.. אני מרגישה יותר
הרבה יותר ..!
זה מוזר.. בעצם, מה כבר חשבתי
זאת אני.. אני לא צריכה להתייחס לשום דבר
לשום דבר שקורה לי .. כי כבר התרגלתי
התרגלתי לקבל, התרגלתי להפגע,
התרגלתי לשמוח .. לתת במידה שלי
רק חבל שמה שאני מבחוץ .. זה לא מה שאני מבפנים
חבל שגם אלה שאמורים להיות הכי טובים.. לא שמים לב לזה
אני כל כך רוצה שיכירו אותי יותר .. כל כך רוצה
אבל זה לא קורה.. זה פשוט לא קורה !
זה הולך וגובר.. ההרגשה הזאת לא הולכת ממני
ולא רק שהיא נשארת.. היא גם נהיית יותר ויותר גרועה
מרגישה כל כך אבודה!
אבודה בתוך ים החיים, טובעת באוקיינוס החיים,
מוכה באלימות החיים, מתה בשנת החיים..
אבל כמו שאמרתי בהתחלה .... אני פשוט רגילה !
זה אמור להיות טוב שאתה כבר מתרגל למשהו.
אבל בהקשר אליי.. זה הגרוע מכל.
זה כל כך נורא להתרגל לדברים נוראים שקורים לך.
אבל לי זה כבר לא משנה
אני חייה תחיים כמו שהם, מתייחסת לכל דבר שקורה בסבבה,
מתעלמת, מייצעת ושמחה תמיד "שצריך"
הולכת בקו ישר לכל מקום
אבל כל זה -מבחוץ-
את הצעד הגדול שאני רוצה לעשות ..
הצעד הגדול בשביל לסגור את הכל ..
לסיים את הפרק הזה .. את הצעד הזה אני לא מתכננת
אני פשוט זורמת, אני פועלת בלי לחשוב, בלי להתייחס
רק חושבת לעצמי מתי זה יגמר.
זה יקרה.. אני לא יודעת מתי
אבל זה יקרה.. הצעד הגדול הזה יתגשם לי בזמן הקרוב.
ואז לא יהיה מאושר יותר ממני ..
להפך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
