יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

אם אימא הייתה יודעת שאני כותבת ביומן קטן של סינדרלה ומתפללת לאיזשהו נס שיציל אותי מהעולם הזה.

אחח... איזו אכזבה.

זה יהיה משהו כמו 'אימא תשמעי איזה קטע. יש לי יומן וברובו מדובר עלייך מתה, ואיך כל העולם הזה מושמד.'

אני חושבת שאני אוותר.

העולם עדיין לא מוכן בשבילי ו... אני דיי בטוחה בזה.

הרי אם העולם היה מוכן אליי לא הייתי מדברת עם הבובות שלי והיו לי חברים אמיתיים כמו שלשירה יש.

היא ולירן הן החברות הכי טובות, מאז שאני מכירה אותה שזה.. מכיתה ג'.

לפעמים התשוקה לחברים הורסת אותי. אך גם לסינדרלה היו קשיים ו.. הכל הסתדר בשבילה בסוף, היא חייה עם הנסיך בארמונו ו.. אפילו לה יש כבר חברים נורמליים. עובדה- מישהו שמע על העכברים וגורלם?

לא. יש לי תקווה, כמו סינדרלה. יומן תבין.. לפעמים להיות לבד משפיע עליי בצורות לא טובות בכלל.

לפעמים אני לוקחת כדור או שניים ותוהה.. 'לקחת עוד?' כמובן שמיד אני סוגרת את הבקבוק והולכת משם אבל.. חשבתי על זה פעם ו.. אפילו יותר.

על איך להטביע את עצמי באמבטיה או בבריכה, לקפוץ מצוק, לתלות את עצמי...

אוףףף... די. אני רוצה חופש.

אני רוצה שכוכב בלוחשט יהיה קיים, אבל באמת. שלא יהיה קיים רק בראשי.

עולם שבו אני סינדרלה, נשואה לאהובתי הנסיכה ושתיינו חיות באושר כמו באגדה.

אני יודעת שזה נשמע מוזר ממתבודדת לדבר כמו איזו נערה רומנטית שנסחפת אחרי כל דבר כי.. אני לא.

אבל סינדרלה... סינדרלה נותנת תקווה, זה מה שאני אוהבת בה. היא מעניקה תקווה ומוטיבציה לכל החלשות שלא יכולות לעמוד על שלהן, היא עוזרת להבין שלכל משהו יש מקום בכדור ושיש לו תפקיד, בין אם זה לנקות בתים ובין אם זה לתת הוראות למשרתים. וואו.. סינדרלה, התינשאי לי?! לא... סתם, סתם.

למרות הערצתי לסינדרלה איני רוצה להתחתן אלא להיות היא כי... סינדרלה היא... מושלמת.