יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

לקחתי את התמונה של סינדרלה, הדבקתי אותה על המראה ועשיתי השוואות ביני לבינה.

'אוףף.. סינדרלה בואי נתחלף' חשבתי.

התחלתי לסמן את גופי בטוש שחור.

כל הפגמים נראו גלויים יותר ויותר.

'עכשיו.. כל מה שעליי לעשות זה להיפטר מהם'. חשבתי.

'אם אני ארד ארבעה קילו לפחות אני אהיה קרובה למשקל של סינדרלה.' התחלתי..

'אם אני אצבע את השיער לשטני משחור' והמשכתי.. 'אם אני אעשה קצת כושר ואפטר מהשומן בידיים.'

המשכתי ככה שעות, בוחנת כל פגם אפשרי בגופי הכמעט עירום.

אימא נכנסה לחדרי "מה את עושה?" היא התחילה לצרוח כמו משוגעת.

"אימאאא תעופי לי מהחדר מיד." "תתלבשי." "אימא... צאי."

"תלבשי על עצמך משהו או שאני מתקשרת למשטרה." "תתתתתעעעוווווופפפפפיייייי ללייי ממההחחחחדדדררר."

אימא ניגשה למראה בעודה צורחת שטויות לא ברורות. "ידעתי שהיא לא משפיעה עלייך לטובה".

היא לקחה את התמונה של סינדרלה ולפני שהספקתי לעשות משהו היא פשוט קרעה את התמונה.

"עכשיו נראה אותך מתנהגת ככה..." אימא יצאה מהחדר.

התחלתי לבכות כמו שבחיים לא בכיתי, אבל הייתי נחושה יותר מתמיד להגיע למטרה שלי- להיות סינדרלה.

נשכבתי על הריצפה וכמו מטורפת עשיתי איזה חמישים כפיפות בטן, המשכתי לעשרים שכיבות שמיכה ועברתי נואשת לאגרופים באוויר, תוך כדי שאני מדמיינת את אימא.

כעבור שעה סיימתי.

עליתי על המשקל ולא ירדתי כלום. הבנתי- פעם אחת לא מספיקה.

ירדתי למטה, לקחתי בקבוק מים וחזרתי להתאמן.

אותן הפעולות, שוב ושוב, עד שאין כבר כוח.

כעבור שעתיים, נרדמתי.

בבוקר מצאתי את עצמי, מסריחה על המיטה.

קמתי מהר והלכתי להתקלח. כעבור איזו חצי שעה חזרתי לחדר ומהר התארגנתי.

ראיתי שיש לי עוד חצי שעה לפני שאני צריכה ללכת לבית הספר, אז.. התחלתי להתעמל שוב, הפעם רק שכיבות שמיכה.