יום יבוא ואהיה בלתי נראת.
זה מתחיל ב"אכלתי ארוחת בוקר גדולה" ונגמר ב"מזל טוב את גוססת" |
 כינוי:
take me for a walk בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
פרק 8-אנה, אני מצטערת.
"איפה אני?" שאלתי את אימא. הייתי בחדר לא מוכר שכולו לבן. הסתכלתי מסביב, הדלת הייתה סגורה. לבד בחדר עם אימא [פשוט חלום חיי]. "אנחנו בבית חולים" "למה" שאלתי.
"התעלפת בשטח בית הספר. אוי.. ילדה יפה שלי, למה לא הקשבת לי? למה עשית זאת לעצמך?"
לא הבנתי על מה אימא מדברת. חיפשתי את אנה אבל.. היא לא הייתה שם. חיפשתי את מיה ו.. גם היא נעלמה.
הבנתי. אישפזו אותי.
"אימא, על מה את מדברת?" עשיתי את עצמי כלא מבינה.
עשיתי את זה כי... אני לא סובלת משום בעיה. הם פשוט לא רואים את זה, את הסבל שלי, את הרצונות..
"הרופאים אמרו שאם לא יאשפזו אותך מיד אז.. איך יכולת?" "אימא, על מה לעזאזל את מדברת? ו.. מי הרופאים האלה? ו.. מה הם אמרו?"
"את סובלת מתת משקל חמור מאוד. הרופאים במחלקה אמרו ש.. את סובלת מהפרעות אכילה. ביתי שלי, מהפרעות אכילה. חשבתי שחינכתי אותך ליותר מזה."
"צאי מפה." "הרופאים אמרו שאסור להשאיר אותך ללא השגחה."
"צאי מפה עכשיו." התחלתי להרים את קולי לאט, לאט.
"לא."
"תעופי מפה עכשיו" צרחתי עליה הכי חזק שיכולתי.
אימא יצאה.
התחלתי לבכות. מיה באה ואמרה שהיא נשארת, שהיא תעזור לי.
בתוך החדר היו שירותים, הקאתי הכל, כל דבר אפשרי.
שטפתי את הפנים והדמעות פשוט זלגו. אנה עמדה מאחורי, מאוכזבת.
מיה התחבאה מאחוריה, מפוחדת ממה שאנה תעשה.
"ציפיתי ממך ליותר" הסתכלה עליי במבט מאוכזב.
אנה המשיכה "מיה מאוכזבת, אני מאוכזבת ואילו סינדרלה הייתה פה.." לא האמנתי שהיא הולכת להגיד את זה "...ואילו סינדרלה הייתה פה גם היא הייתה מאוכזבת."
המשכתי לבכות, הוצאתי הכל. ההקאות שעזרו לי כל כך, פשוט איבדו את ההנאה מול אנה.
"הורייך.." המשיכה אנה. "..למרות שלא מראים זאת, שמחים במעשייך, בשיגרתך. הם פשוט לא יכולים להגיד זאת ליד כולם. הם.. אפילו מקנאים בך על כך שאת מצליחה, והנה בלי שום סיבה נתת לרופאים להגיד לך מה טוב בשבילך." אנה לא הבינה שזאת לא אשמתי. אנה ראתה אותי כצד עלוב ועצלן, לא יכולתי לסבול זאת. אנה צודקת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
