יום יבוא ואהיה בלתי נראת.
זה מתחיל ב"אכלתי ארוחת בוקר גדולה" ונגמר ב"מזל טוב את גוססת" |
 כינוי:
take me for a walk בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
פרק 9- שלא יראו.
מיה הלכה, אנה גם כן.
אימא ואני, אני ואימא.
אבא אפילו לא חזר לארץ ששמע עליי, על ההפרעות.
"אני כל כך גאה בך". אמרה אימא, וחיוך רחב עלה על שפתייה.
"אימא... אני רעבה". אימא מיד רצה להביא לי משהו לאכול.
הם כבר לא משגיחים עליי, עברתי את השלב הזה מזמן. עליתי בחזרה למשקל 56.
בשבועיים הראשונים סירבתי לשתף פעולה אבל שנכנעתי עליתי מלא. כל המאמץ נזרק כלא היה.
"אימא.." צעקתי לה "אני רוצה גם לשתות משהו, אבל קר."
ראיתי שיש לי כמה דקות, נכנסתי למצב של אובססיה. ' אוכל, אוכל, אוכל...'
מנגינה שחוזרת על עצמה. חיפשתי בטירוף, ומצאתי מתחת לכרית כמה נחשי גומי שאימא הביאה לי בניגוד להוראות הרופא.
אכלתי אותם מהר. לא עברו כמה שניות וכבר הייתי בשירותים עם האצבע בגרון.
ההרגשה, הגעגוע, השחרור... זה נעלם. התחלתי לבכות כמו משוגעת.
רצתי למיטה, תפסתי את הכרית ונשכתי אותה חזק כדי שאף אחד לא ישמע אותי צועקת או בוכה.
שאף אחד לא ישמע את הרצון למות. שאף אחד לא יראה את הגעגוע, הזכרונות.
אני לא אשכח איך כולם הסתכלו עלי, המכתבים ששלחו לי עם המשפטים המפגרים כמו "אנורקסי זה לא סקסי- צאי מזה." או "אנורקסיה מביאה רק מוות" ו.. המשפט הזה באמת לא היה במקום "צומי- לא פה. אני מקווה ששתחזרי לא תהיי כל כך מטומטמת ותקיאי בהפסקות".
אני מקווה שתמותו, פשוט כך.
-
אימא חזרה עם האוכל. היא מצאה אותי ישנה, מכורבלת ב"שמיכה".
עצב עלה על פניה בזמן שמחשבות חלפו בראשה ' אני לא מאמינה שהוא לא חזר לארץ. אני לא מבינה, זאת הבת שלו, ועוד במצב כזה. אוי.. איך, איך כל זה קרה? מה עשיתי רע? ביתי חולה והוא מבלה עם הפרחה שלו בחו"ל. לא מגיע לה אבא כזה.'
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
