יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

לפני הפרק:

-אם אתם קוראים פה קבוע ואתם רוצים שאני אוסיף אותך לרשימות פשוט תגידו.
-תעזרו לי לבחור כותרת לבלוג, בבקשה.

שיחררו אותי מבית החולים.
אימא הייתה כל כך מאושרת.
רציתי להיתקשר לאבא, אבל אימא אמרה שזה יקר,
אך כעבור כמה פרצופים היא אישרה ואמרה "אבל קצר".
התקשרתי לאבא, אני מחכה ומחכה.
בסוף ענו לי.
"אבא, שיחררו אותי." "הלו". ענתה לי אישה, תהיתי מי זאת.
"אממ... אפשר את אבא שלי.." "אני אטפל בזה" שמעתי קול מרחוק.
"אבא..." "היי מתוקה."
"מי ענתה לי?" מישהי מהעבודה, חמודה."
"אה... אוקי. אבא.. שיחררו אותי."
"מאיפה?" 'כנראה הוא מבולבל' חשבתי.
"מהאישפוז..." הייתה שתיקה.
"תעבירי לי את אימא." הוא אמר זאת בתקיפות.
לא הבנתי מה קורה, הבאתי את הטלפון לאימא.
כעבור איזו דקה התחילו להן צעקות, שפשוט אין לי מושג מאיפה הן צצו.
זה היה משהו כמו : "אני ניסיתי, אתה לא ענית...." כנראה אבא דיבר כי היא המשיכה לצרוח
כל רגע אבל עצרה, ובסוף גם הקשיבה.
לבסוף היא המשיכה לדבר, מנסה לצרוח אך חלש שאני לא אשמע, אך שמעתי.
"אם לא היית עם הפרחה שלך והיית מתעניין יותר בנו או לפחות בבת שלך אולי היית יודע."
היא ניתקה את הטלפון, היא התחילה לעלות לכיוון החדר שלי.
כמעט ובכיתי.
רצתי מהר לכיסא, מעמידה פנים שאני עושה משהו.
אימא נכנסה. "על מה רבת הפעם עם אבא?" עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי.
"על כלום." היא הלכה.
כל כך הייתי זקוקה להן עכשיו.