יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

פנתה אליי איזו אחות מבית החולים ושאלה אותי אם אני רוצה להתראיין לכתבה שחברה שלה עושה על הפרעות אכילה.

אמרתי לה שלא אכפת לי רק... שלא תשנה את מילותיי.

-

"היי, קוראים לי דגנית, שירז סיפרה לי עלייך הרבה. תודה שהסכמת להתראיין."

"זה בסדר.. אממ.. "

"שנתחיל?!"

"אוקי."

"איך הכל התחיל?"

"וואו... ישר ולעניין אה. זה.. התחיל באובססיה."

"אפשר לשאול על מה?"

"אה... הערצתי מישהי."

"כמו כולנו.."

"לא, לא כמו כולנו."

"את רוצה לפרט?"

"לא ממש הערצתי, יותר רציתי להיות היא. משם הכל התחיל"

"וואו, זה בטח היה קשה; לנסות להראות כמוהה. מה בדיוק עשית?"

"בהתחלה עשיתי ספורט, ממש ממש עשיתי ספורט, הכל סבב סביב לעשות ספורט וכמה שיותר."

"זה עזר?"

"לא. המאמץ לא הראה השגים."

"ומה הרגשת, מה עשית שגילית זאת?"

"הרגשתי על הפנים, הייתי מאוכזבת מעצמי ומהגוף שלי, רציתי יותר ו.. מה עשיתי? הגעתי למצב הזה."

"מה זאת אומרת?"

"קיצצתי בארוחות, וכשאני אומרת קיצצתי אני מתכוונת הפסקתי. ככה ירדתי הרבה וראיתי שזה משתלם."

"משתלם, את בטוחה?"

"משתלם מנקודת המבט שלי. מהצד את יכולה לחשוב שאני משוגעת כי אני רוצה לרדת עוד, מנקודת המבט שלי אני משוגעת אם אני לא ארד עוד."

"ו.. איך הגעת גם למצב של בולמיה?"

"בקלות."

"זאת אומרת?"

"באיזשהו שלב כבר לא יורדים כמו בהתחלה, אני פשוט לא ידעתי זאת, או יותר נכון, לא הייתי מוכנה לקבל זאת אז... הקאתי."

"ראית אותן?"

"כל הזמן. אני רואה דברים שבן אדם רגיל לא יראה כמו... את אנה ומיה."

"איזה עוד דברים את יכולה לראות?"

"אני יכולה להגיד לך אם את מרוצה מגופך או לא, אני יכולה להגיד לך לאיזה חלקים את סולדת, אני יכולה להגיד לך...."

"מה את יכולה להגיד לי?"

"אני יכולה להגיד לך איך את רואה אותי לעומתך, אם את מבינה אותי או לא."

"איך אני רואה אותך?"

"יותר מאוחר. חבל.. עכשיו.

"טוב. איך.. איך התמודדת?"

"עם מה?"

"איך ההתמודדות שאשפזו אותך, איך זה עבר, התקופה ההיא?"

"בהתחלה היה קשה מאוד, לא הסכמתי לאכול אבל.. באיזשהו שלב התייאשתי ואכלתי."

"את מצטערת על זה?"

"כן, כל יום. האמת היא שלא סיפרתי על זה לאף אחד אבל.. כן."

"אז.. את חושבת שהטיפול לא עזר?"

"אני לא יודעת, אולי לתקופה אבל זה אף פעם לא נעלם לגמרי, הרצון."

"ועכשיו?"

"עכשיו יותר טוב, היום אני במקום יותר טוב, אני יכולה לראות את שני העולמות."

"איזה עולמות, אנחנו לא חיות באותו העולם?"

"לא. יש כל כך הרבה עולמות שאת לא מכירה או לא מבינה אותם. אני אישית מכירה את עולם הבדידות, עולם השקר ו..עולם הפרעות האכילה."

"באיזה עולם הכי טוב לך?"

"בעולם של הפרעות האכילה."

"למרות הכל?"

"כן. בעולם הפרעות האכילה לא הייתי בעולם השקרים שזה העולם בו את חיה, ולא הייתי בעולם הבדידות כי.. הן היו שם בשבילי."

"למה את חושבת שאני חיה בעולם של שקרים?"

"העולם שאת חיה בו הוא עולם שהאנשים בו פשוט מראים לך דמות."

"דמות?"

"הם מראים לך דמות שנוחה לך, מה שאת רוצה לראות. לפעמים האדם יוצא וכולם נבהלים כמו איתי."