יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

העולם ממשיך וימשיך גם שלא אהיה פה.

אני יודעת שבזמן האחרון אני סתם מקטרת. לא חשובה.

אני יודעת שרצון הוא לא שאיפה. אני יודעת.

אני רוצה ואולי.. לא שואפת להיות רזה.

אם הייתי שואפת גם הייתי מתקדמת ומורידה ממזמן את כל מה שהעלתי באישפוז.

כל המאמץ שלי, הרצון, ה ש א י פ  ה .

פעם הייתה שאיפה, מוטיבציה.

היום.. יש סתם רצון. אני כבר לא בטוחה למה הוא, למה הרצון.

אני קמה, הולכת, חוזרת, ישנה.

סדר היום לא משתנה.

התחלתי להוסיף ספורט אבל.. אין לי חשק.

מצבי הרוח שלי משתנים להם מרגע לרגע.

התחלתי לפני שבוע את הדיאטות בזק ו.. כבר ירדתי קילו אבל.. עם חטאים ובלי ספורט.

אני פרה.

אולי אנה שכחה את החברה שלה, המשיכה הלאה.

כולם חושבים שאני שמנה.

אחרי האישפוז שקלתי 56 היום אני 50.

עבר כל כך הרבה זמן וזה כל מה שירדתי.

האכזבה.

לפני האישפוז הייתי 47.

9 קילו.

9 קילו שהרסו את חיי לאט, לאט ו.. בשומן רב.

אם אנה היתה לצידי הייתה עושה הכל כדי שאחזור למצבי.

אנה כבר הייתה שמה אותי במשקל ה40 המושלם.

אנה הייתה מחזקת בדרכה שלה.

אנה... תחזרי בבקשה.